מפלגת קומוניסטית אינטרנציונל
מי אנחנו ומה אנחנו רוצים
מה שמבדיל המפלגתנו
 הקדמה
  • שיקום של המפלגת הקומוניסטי ברחבי העולם
  •    


    הקדמה

    הפרסום הראשון מהטקסט הבא היה כתוב באיטלקית בשנת 1969. יש בו האנליסיס של נושאים מרכזיים מהתנועת קומוניסטית הבינלאומי, מרוכזים בתוכו השיעורים התבוסתו בשנות עשרים, והשלטתו אחריו על ידי הסטליניזם, עניין שמפלגתנו, (באותה זמן השמאל הקומוניסטית מאיטליה), לא עזבה לעשות מאז כמעט 70 שנים.

    לפיכך למפלגתנו, נפילה הסטליניזם לא הפתיע בכלל, ההפך היא חזתה ורצה, תמיד היה מודע שהסטליניזם, מבחינת כלכלית, אמור להיות האוטרקיה שהמדינות נחלשות חייבים לעבור בשביל להיפתח את הייצור קפיטליסטית הלאומית ולנסות להתחרות עם המעצמות קפיטליסטיות הותיקות.

    לפי כך, הנפילה הסוציאליזם המזויף הזו, ובאותו עת שלקפיטליזם לא חסר לשלוט בשום פינה בעולם, לא אמור להיות תבוסה הקומוניזם, להפך, אפשר להגיד שהיא ההנחה היסודית על הניצחון עתידי.

    עם האנטי-מהפכה הסטליניסטית והשיתוף פועלתה עם הקפיטליזם המערבי הותיק, הוקטן לעפר בוהק המאבק הקומוניסטית שיום אחד עשה לזעזע את העולם כולו. למרות שלא מצדיק את העלות הגבוהות שהיה לתנועה הפועלים, את ההתפתחות לקפיטליזם בארץ כמעט פיאודלית הזו שהולידה את המהפכת אוקטובר, מהפכה שעדיין זורחת בדרך המהפכנית, ברוכה הבאה את הפרולטריזציה של היצרניים רוסים.

    בדיוק כאשר שינוי כזה ברוסיה לא היה מסוגל לתת יותר מעצמה הגיעה הפתיחה וקריסה בעולם הקשה של התחרות הבינלאומית בין מדינות. מהשליטה רוסי-אמריקאי על העולם אנו עוברים, העובדות לאט לאט אומרים את זה, לשליטת אירו אמריקאי, שלקפיטליזם העולמי היא החלופה היציבה ושרמנית ביותר, לפחות א-פריורי, כעימות בין אירופה וארצות הברית, עם שותפים אסיאתים או הרוסי, מתקרב אותנו, כנראה, עם מהירות גבוה יותר ליציאה ההיסטורית הקפיטליסטי כדי לצאת במשברו, המלחמת העולמי.



    פרוגרמה של המפלגה

    המפלגה הקומוניסטית הבינלאומית מבוסס על העקרונות הבאים, שהוקמו בליוורנו איטליה בשנת 1921 בנוסדה מהמפלגת הקומוניסטית איטלקית, חלק  מהאינטרנציונל הקומוניסטית.

    1. במערכת החברתית הקפיטליסטית הנוכחית מתפתח התנגדות, תמיד בעלייה, בין הכוחות הייצור והייחסים ייצור, שמביאה לניגוד אינטרסים ולמאבק המעמדים בין פרולטריון ובורגנות בשלטון.

    2. הייחסים ייצור נוכחים שמורות על ידי הכוחה של המדינת הבורגנית, שהיא הגוף להגנה האינטרסים של המעמד הקפיטליסטית, ללא קשר הצורה המערכת שמציגה והשימוש בדמוקרטיה.

    3. הפרולטריון לא יכול לשבור או לשנות את מערכת יחסים הקפיטליסטיים של ייצור שהם הסיבה לניצולו ללא ההפיכה אלימה של השלטון בורגנית.

    4. הגוף ההכרחי של המאבק המהפכנית של הפרולטריון הוא המפלגת המעמדית. המפלגת הקומוניסטית, פוגש בתוכו החלק המתקדמת ונחוש ביותר בפרולטריון, מאחדת את המאמצים של המוני העובדים, הופכת את המאבק למען אינטרסים קבוצתיות ותוצאות המותנות, במאבק השחרור המהפכנית של הפולטריון. במפלגה יש את המשימה להפיץ בין ההמונים התאוריה המהפכנית, לארגן האמצעים המהותיות של הפועלה, לנהל ההתפתחות במאבק המעמדי פרולטרי, הבטחת המשיכות היסטורי והאחדות בינלאומי של התנועה.

    5. אחרי ההפיכה של השלטון קפיטליסטית, הפרולטריון לא אוכל לארגן את עצמו כמעמד שליט רק ואף עם ההרס של כל המנגנון המדינה הישן והקמתה של הדיקטטורה שלו, לפי כך, איסור לכל זכות ותפקיד פוליטי למעמד הבורגנית וכל האנשים שישרדו מבחינת חברתי, ומבסס המוסדים של המערכת החדשה רק ורק במעמד הפרולטרי. המפלגת הקומוניסטית, שהמאפיין פרוגרמתי מבסס דווקא בהישג העקרונית הזה, מייצג, מארגן ומנהלת בצורה אחידת הדיקטטורה פרולטרית.

    6. רק כוחה של המדינה הפרולטרית יכולה לפועל באופן שיטתי את כל המדיניות ההתערבות הבאות בכלכלה חברתי, שמהדליפים את מערכת קפיטליסטית בטובת ההנהלה קולקטיבי של הייצור והחלוקה.

    7. כתוצאה משינוי כלכלי זה ושינויים שלאחר מכן של כל הפעילויות של החיים החברתיים, יהיה בוטל הצורך של המדינה הפוליטית, שיראה יקטן בהדרגה לניהול רציונל של פעילות אנושיות. בנוסף לעקרונות אלה היו עמדות יסודות של הארגון שלנו, גבי העולם הקפיטליסטי ותנועת הפועלים, הבאים.

    8. לאורך המחצית הראשונה של המאה העשרים, במערכת החברתית הקפיטליסטית התחיל להתפתח, בתחום הכלכלי, המבוא של נאמנויות מונופוליסטית בין בעלים עסקים, כמו גם ניסיונות לשלוט ולכוון את הייצור וחלוקה לפי תוכניות מרוכזיות, אד להגיע לניהול מדינתי למגזרים שלמים של הייצור כולו. בתחום הפוליטית, העלייה מהפוטנציאל משטרתי וצבאי במדינה והטוטליטריות ממשלתית. כל זה, התחזק במחצית השנייה של המאה, משום שאפילו המדינות יותר מתקדמות לובשים מסכה פורמלי של הדמוקרטיה, ראשמית יותר מאי פעם, התהליך היה בלתי הפיך, ולעולם לא היו, אומרים את זה היום ואמרנו את זה אז, סוגים חדשים ממערכת חברתית, עם מאפיין של מעבר בין קפיטליזם לסוציאליזם, ופחות מזה חזרה למשטרים לפני בורגנים: אבל להפך, צורות יותר מדויקים של ניהול יותר ישיר ובלעדי של הכוח ושל מדינה על ידי הכוחות הקפיטליסטיים המפותחים ביותר. ההמשך אד הימים הנוכחים של אינטגרציה במנגנון המדינה הבורגנית של האירגונים עובדים, פרקטיקה דומה ממדינות פשיסטיות לפני מלחמת העולם השנייה, זה עובדה שמוכיח התהליך המדובר. התהליך הזה מוציא חוץ ממקומו, את כל ההסברים פציפיסטים של אבולוציה ופרוגרס של ההתפתחות המערכת הבורגנית, ומוכיחה התחזית של ריכוז ועמדות יריבות של כוחות מעמדיים. כדי שהם יוכלו להתחזק ולרכז עם הפוטנציאל המתאים האנרגיות המהפכניות של הפרולטריון, הוא חייב לדחות כדרישה שלו ואמצעי תסיסה, החזרה המדומה לליברליזם דמוקרטי ודרישה מהבטחות חוקיות, וחייב לחסל מאופן היסטורי השיטה של פועלה וחזיתות עם מטרות זמניים של המפלגת המהפכנית מעמדית, עם מפלגות בורגניות ושל מעמדיים בניינים כמו גם עם המפלגות פסאודו פועלים עם פרוגרמות רפורמיסטים.

    9. מלחמות העולם האימפריאליסטיות הראו כי המשבר של התפוררות של הקפיטליזם הוא בלתי נמנע, בתקופה איפה ההרחבה הקפיטליזם כבר לא דוחף העליית הכוחות ייצור, אף התנאי לצבירתו עוד הרס אלטרני וכל פעם בעלייה. המלחמות האלה גרמו עמוקים וחוזרים משברים בארגון העולמי של הפועלים, והמעמדיים השליטים היו יכולים להטיל הסולידריות הלאומית וצבאי עם צד אחד או אחר במלחמה. האלטרנטיבה היסטרי יחידה בשביל להתנגד למצב הזה הוא החזר לקיים המאבק המעמדיים בתוך כל מדינה, אד להגיע למלחמת אזרחיים של המונים הפועלים לכיוון הנפילה כל המדינות הבורגניות ובריתות עולמים, עם חידוש המפלגת קומוניסטית בינלאומי כי כוח אוטונומי מכל שלטון פוליטי וצבאי.

    10. המדינה פרולטרית, כמנגנון שלו הוא אמצעי ונשק להילחם בתקופה היסטורית המעבר, לא מוציא את הכוח האירגוני שלה מקנוניות חוקתיים או תוכנית נציגותי. הביטוי היסטורית של אירגון שלה אד כה היה הסובייטים, ועדות עובדים, שהופיעו במהפכה הרוסי של אוקטובר 1917 בתקופה של התהארגנות חמושית של המעמד הפועלים תחת הנהגתו הבלעדית של המפלגה הבולשביקית, של כיבוש טוטליטרי של הכוח פוליטית, הפירוקה של האסיפה המכוננת, המאבק כדי לדחות ההתקפות חיצוניות מהממשלות הבורגניות ולחסל בתוך המדינה המרד של המעמדיים מדוכדכתים, מעמדיים הבינוניים, ובורגני צעירה וגם של המפלגות האופורטוניזם, בריתם של האנטי מהפכה בשלבים קרייטים.

    11. הפעילות מעשית של שינוי כלכלי וחברתי מלאים בלתי אפשרי בגבולות מדינה אחת. ההגנה על המשטר הפרולטרי לסכנת של ניוון, בתוך כשלונות פוטנציאליות וקפלים בעבודה על שינוי חברתי, רק יכולים להיות מובטחים על ידי קואורדינציה ממושך בין המדיניות המדינה הפרולטרי והמאבק בינלאומי אחדי של הפרולטריון מכל מדינה אחרת נגד הבורגנותה והמנגנון מדינתי וצבאי, מאבק בלתי פוסק במצבים של שלום ומלחמה, ובאמצעי השליטה פוליטית ופרוגרמתי של המפלגת הקומוניסטית הבינלאומית על המנגנונים של המדינת איפה המעמד פועלים הגיעה לשלטון.

     

     

     

    להגנתו של המסורת הגדולה המרקסיסטית

     

    על בסיס הפרוגרמת הזאת, המפלגת הקומוניסטית הבינלאומית טוענת בשלמות העקרונית הדוקטרינה היסודי של המרקסיזם:

    המטריליזם הדיאלקטי כמערכת ההשקפת העולם ושל ההיסטוריה האנושית, הדוקטרינות הכלכליות היסודות כוללות בקפיטל של מרקס כשיטת הבנה מהכלכלה קפיטליסטית, והניסוחים הפרוגרמתיים של המניפסט הקומוניסטי כדרכי היסטורי ופוליטי של השחרור המעמד העובדים העולמי. גם ככה, כל המערכת עקרונות ושיטות, של הניסיון המנצח של המהפכה הרוסית, עבודה עיונית ומעשית של לנין והמפלגה הבולשביקית בשנים המחליטים של ההשתלטות ומלחמת אזרחים, ואת התזות הקלאסיות של הקונגרס השני של האינטרנציונל הקומוניסטית, ייצוגים את האשרור, השיקום ופיתוח הבא, מערכת שהיום עושים לזרוח יותר ברור השיעורים על הגל הטרגי של רביזיוניזם שהחל ב1926 1927 תחת השמו של "סוציאליזם במדינה אחת" הגל הזו, שאנו מקשרים רק כמקובל לשם של סטלין, היה המקור בלחץ של כוחות חברתיים אובייקטיביים ברוסיה לאחר הכישלון הרחב בכל העולם של השריפה מהפכנית של אוקטובר 1917 – לחץ שלא האמינו חייב לשים גבול עצירה פרוגרמתית וטאקטי עם מספיק קדם וש, אפילו שלא היה יכול למנוע את ההפסד, היה עושה פחות קשה וסוער את החידוש התנועה הקומוניסטית בינלאומי – והגל כזו היה עושה כל כך תוצאות קטלניות שהמחלה האופורטוניסט שסבל הקצר קיום של האינטרנציונל הראשונה, (סטיות האנרכיסטים), ושזרזתי השני לתהום של הצטרפות לברית הקדושת ולכן למלחמת האימפריאליסטית של 1914 (הדרגתיות, הפרלמנטריזם ודמוקרטיזם) כך היום, רגע לפני להכנס למילניום החדש, המצב התנועה פרולטרי פי אלף יותר קריטי מאשר בימים הקריסה המהירה של האינטרנציונל השני בפרוץ מלחמת העולם הראשון. האינטרנציונל השלישי נולדה בשנת 1919 עם פרוגרמה שעם החזרת על יסודות הדוקטרינה מרקסיסטית, שברת באופן בלתי הפיך האשליות הדמוקרטיות, ההדרגתיים, לפרלמנטרים ולפציפיסטים של השני (ש, בצד אחר, טבעו בשוביניזם ומיליטריזם הזויות ביותר בתקופת המלחמה), ולא לוקח שום חשיבות לתרומה ההיסטורית האדירה של לנין, טרוצקי והמשמר הותיק הבולשביקית, ההכרה ש, במידה מסוימת, את הסכנה של פוף באינטרנציונל קומוניסטית הותוותה מההתחלה, בין בשיטה חפוזה מדי של הקמת המפלגות הקומוניסטיות, במיוחד מערב אירופה, או בין אם הטקטיקה אלסטי מדי בשביל לכבוש את ההמונים. השיטה והטקטיקה האלה, לאדריכלים אוקטובר האדום, לא התכוון ולא היו צריך להתכוון בשום אופן הנטישה של העקרונות בסיסיים של הכבוש הכוח אלימת, של ההרס של המנגנון המדינה בורגני פרלמנטרי ודמוקרטי, הקמתה של הדיקטטורה פרולטרית בראשות המפלגה, ואת המעשה שלה לא היה בהחלט חייב את ההשפעות הרסניות אם המהפכה, כצפוי, היה מרחיב מהר לכל העולם: אבל, כמו הודיעה השמאל הקומוניסטית איטלקית מאז הקונגרס השני 1920, באלא היה הסיכון ללקות בהשפעה השלילית ביותר על האיחוד לא בריא שלעתים קרובות נאספו על ידי איסוף, לא מספיק מחוסן כנגד האפשרות של נפילות מחודשת בסוציאלדמוקרטיזם, רק אחרי שהתחיל לגבות את הגל המהפכני. כפי שלצערנו זה קרה, מחזרה שם בתמונה, מחדש חזר לצוף, לא רק ולא כל כך אנשים כאלא, כמו המחלות הנימק של עבר קרוב מדי.

    בין 1920 ו1926, השמאל מציע ההגדרה של פלטפורמה פרוגרמתית וטקטיקה יחידה שכולל כל הסניפים של האינטרנציונל, בנוסף להזהיר נגד הסכנות בתוך היישום של "הפרלמנטריזם מהפכנית" במערב, מסריח מדמוקרטיה מאז יותר ממאה. אבל במיוחד התנגד, ראשון לטקטיקה של "חזית עממית פוליטי", ואחר מזה ל "ממשלת פועלים" (ופועלי ואיכרי) בגלל לזהותו כמגבש דו משמעי ומעורפל, בהבדל לבהיר "דיקטטורה של הפרולטריון", גינתה את שיטת הצטרפות ישירה לאינטנציונל של אירגונים עצמאיים של המפלגת הקומוניסטית מקומית והקבלה של מפלגות "אוהדים", ודחה גם את הנוהל להסתננות במפלגות פסאודו פועלים ואפילו בורגניות, כמו הקואומינטנג, או גרוע מזה, "חזיתות" אפילו זמניים עם מפלגות ידידותים או עם עמדות רק לכאורה "דומות". הקריטריון שבו השמאל היה בהשראה והוביל לעמדות האלה, היה והמשיך להיות ככה: התחזקות של המפלגות קומוניסטים אינה תלויה בתמרונים טקטיים או הופעות של רצוניות סובייקטיבים, אבל של ההתקדמות מהפכנית אובייקטיבי, שאין בה שום הגיון להמשיך קנוניים של התקמדות ליניארי ורציפה: ההישג של השלטון יכול להיות קרובה או רחוקה, בשניים מקרים, אבל במיוחד בראשון, ההכנה, ולהכין לשכבות פרולטרים רחבות פחות או יותר, אומר לדחות כל פועלה שעשויה ליפול לארגון הקומוניסטית באופורטוניזם דומה של האינטרנציונל השני, כלומר, בניגוד לחיבור בלתי ניפרד בין האמצעים למטרות, טקטייקות ועקרונות, מטרות מיידיים ומטרות הסופיות, שהתוצאה לא יכול להיות אחר מאשר חזרה לאלקטורלייזם ודמוקרטיזם בפוליטיקה, ולרפורמיזם בעניין חברתי. החל מ1926, ההבדלים הוברעו באופן ייר לתחום הפוליטי וזה היה הפיצול בין האימנטרנציונל והשמאל. השני הנושאים על השולחן היו "הסוציאליזם במדינת אחת" ואחר זמן קצר "האנטיפאשיזם". "הסוציאליזם במדינה אחת" הוא שלילת כפולה של הלניניזם, כי עושה לעבור כסוציאליזם למה שלנין קרה "התפתחות קפיטליסטית בצורה אורופאי ברוסיה בורגנית צעירה וכמעט פאודלית", וכהרס הקשר הגורלי של המהפכה הרוסי מהגורל של המהפכה פרולטרית עולמית. הוא הדוקטרינה של הנגד מהפכה: פנימית, מוצדק הדיכוי נגד המשמר הותיקה מרקסיסטית ואינטרנציונליסטית, וראשון עם טרוצקי. מעבר לגבולותיה של ברית המועצות, עזר לריסוק של התנועות השמאל על ידי תנועות של מרכז, רוב הזמן תנועות הסוציאלדמוקרטים שהצליחו להישאר, "שנכנעים בכל הקו הפוליטי מול הבורגנות" (טרוצקי).

    ההופעה העקרי מהעזיבה הזו של היסודות פרגרמתיות של המאבק הקומוניסטית עולמי, היה דווקא החלופה הסיסמה של הכיבוש מהפכנית של השלטון בשם הסיסמה להגנת הדמוקרטיה מול הפאשיזם, כמו שהשניים המשטרים לא הגיבו למטרה משותפת על שמירה המערכת הקפיטליסטית מול הסכנה על גל מהפכני מחודש של הפרולטריון, וחלופה בין אחד לשני לסירוגים ההגה של המדינה לפי הדרישות של הדינמיקה של המאבק המעמדים. התופעה אינה מתבטאת רק באינטרנצינל שלישי מאחר הנפילת הגרמני טרם הנצחון של היטלר בשנת 1933, אבל גם אצל האופוזיציה "טרוצקיסטי", שלקח הסיסמה על "ההגנה הדמוקרטיה נגד הפאשיזם", מהצגתו כאילו היה "שלב" לעבור פני להיות מוכנים לעלות דרישות מקסימליים של הפרולטריון המהפכני. בשני מקרים, זה הוביל להרס של המעמד הפועלים ככוח פוליטי מובהק עם מטרות מנוגדים לכל שכבת חברתית אחר. הוביל לגיוס של פרולטרים של מדינות שונות, ראשון להגנה על המוסדות הדמוקרטיים ואחר מכך להגנת הפטריאה. רנסנס והכעס של שנאות שוביניסטים, לבסוף, אפילו לפירוק הרשמי של האינטרנציול הקומוניסטית ולהדחקה הזמני של כל ניסיון אפילו צנועתי לשיקום.

    הובילה המעמד הפועלים לרכב מדמם של המלחמת האימפריאליסטית 1939 1945, הכוחות החלשים של הקומוניזם הבינלאומי ואינטרנציונליסטית, אם היו שורדים ואיפו ששרדו, לא היו בעמדה להשפיע מצורה איזהשהוא על המצב: הצעקה "הפיכת המלחמת האימפריאליסטית במלחמת אזרחיים", הודעה ראשונה בשנת 1914 של המהפכה רוסי של 1917, נפלה לתהום, ובבוז. התקופה לאחר המלחמת לא רק לא המשיכה את "התמים" תקוות של הרחבת של הקומוניזם המהפכנית בשימוש כידונים רוסים, אבל הוא ראה את הנצחון של סוג של נאו מדינתיות אפילו יותר גרועה של הימין באינטרנציונל השני, בגלל שהיה פעולת בתקופה קריטי של השיקום קפיטליסטית בכיוון לשיקום לסמכות המדינה (פירוז נשקיו לפרולטרים במסגרת פרטיזני), של ההצלה של הכלכלה לאומית (הלוואות לשיקום, הסכמה הספגנות בשם "האינטרסים עליונים" של המדינת, וכו’), ומאוחר יותר, ב"דמוקרטיות פופולריות", בטובת פופולריות", בטובת שיקום הסדר שעשו לעבור כסובייטית (ברלין, פוזנן, בודפשט).

    כאשר התקופה של שיתוף פעולה "פתוח" בהנהגה המדינה הסתיימה, המפלגות "קומוניסטים" מסונפים לקרמלין הפכו להיות רק "אופוזיציה" פרלמנטרית טהורה בין השותפים מלחמת ו"שלום" בעולם כל פעם יותר ויותר מלא של פלדה, משטרתית ופאשיסט. אבל רחוק מלמצוא מחדש את הדרך של לנין (דבר שמצד אחר לא היו יכולים לעשות אפילו עם, באופן היפותטי, היו רוצים) התדרדרו יותר ויותר לתהום של רביזיוניזם שלם של הדוקטרינה המרקסיסטית, אד שהגיעו לתחתית ועזבו להקדים ולאחל הסופו של הקפיטליזם (בנקומו בהפך ההתקדמות של הסחר הבינלאומי), ושל הפרלמנטריזם בורגנית, שהגנו נגד ההתקפות בורגניות שנראה לשכוח את העברו דמוקרטית "המפואר". ובשביל לעזוב להקדים אפילו עזבו להקדים, הרבה לפני לפתיחה מדינות של מזרח, את ההתפתחות של המאבק הזו בין "עולם סוציאליסטית" ו"עולם קפיטליסטית" שהסטליניזם צמצם את המאבק המעמדים, אחר שהסיסמה בופן בינלאומי הפך ל:"דו קיום ותחרות בשלום!". היום המפלגות האלה אפילו הדליפו את השמות שלהם לא מסוגלים ליותר זמן את השם הקומוניסטים שכל כך כבד להם, או עם בקושי עדיין שומרים, הוא בשביל עם חסר להמשיך בכיוונם שתמיד היה להם ולא לעזוב יותר מדי ללא שיטה לפועלים.

    וזה ש, בסוף התחתון של התהום שבו, בציפייה לתחייה פרולטרית עתידית, עולה הזעקה: "פועלים מכל הארצות, תתאחדו!" ו"דיקטטורה של פרולטריון". הוא הצעקה שלנו.

     
     

     

    לשיקום התאוריה המהפכנית המרקסיסטית

    חזור על "הקטסטרופיזם"

    מבחינת של הדוקטרינה הכללית של ההתפתחות ההיסטורית וחברתית, הניוון הפוליטי המלא של התנועה הקומוניסטית הישנה הוביל לויתור על ההשקפה "קטסטרופיסטית" של מרקס: לא הניגוד בין מעמדים, ולא התנגשויות בין מדינות, נוביל כבר – אמרו ואומרים היום – במאבק אלים, בעימות מזוין. ביסודיות, לתומכי הסוציאליזם בדרך הרוסי, הרבה לפני שייגיע המשבר במזרח אירופה, הפרספקטיבה הייתה של שלום בינלאומי שזכה לכינוי קיום בשלום (החלפה כהיום הוא השלום נקבע על ידי הקהילה בינלאומית, כאומר את המדינות חזקות ביותר), יחד שלום חברתי מובטח עם סיסמה השרמנית והריאקציונרי של ’דמוקרטיה חדשה’, אשר מסתמכת על "תכנון הדמוקרט" ’, ב"רפורמות מבניות" ו "המאבק נגד מונופולים". למעשה, "הקומוניזם" הסטליניסטי, שבמסגרתו כולל גם את האחרי סטלין לא היה יותר מאפולוגיה  על התקדמות, במידה שהיא תמכה בגידול בייצור ואת הפרודוקטיביות; לא עבר יותר מאפולוגיה על קפיטליזם, ככל שהיא תמכה בגידול הסחר.

    בניגוד לעמדות האלה, שהם רבייה בלבד של הבורגנות "המתקדמת" של אמצע המאה תשע עשרה, העמדות המרקסיסטים יישארו ללא שינוי: תחת קפיטליזם, עלייה ייצור ופרודוקטיביות פירוש ניצול העבודה בעלייה על ידי קפיטל, עלייה לא פרופורציונלית בחלק העבודה שלא שולמה, של ערך עודף. צרכת העובדי ו"השמירה" מאיפה המעמד פועלים מספקת עצמו במסגרת פרטי או חברתי(ביטוח מחלת, לזקנות, קצבאות משפחתים, כו’) יכולים לעלות, אבל באותה מידה עולים הגשה של המוצר לקפיטל, החוסר הוודאות של המצבם, מקושר לעליות והמורדות של הכלכלה השוק. האנטגוניזם מעמדי לא נחלש בכלל, במקום זאת, ייגיע למקסימום.

    התרחבות סחר פירש הרחבת השלטון של מדינות מתקדמות על המדינות מתפתחות, כמו גם פרוגרסיבי כעס, מקביליות הוקמה בין מדינות מפותחים. מקשרים בין עמים השונים ויבשות ברשתות כלכלה עולמי יותר ויותר – מה שהיא באמת, למרות שלא רצונית, הישג – הרחבת כזו מציג באופן דיאלקטי היבט "שלילי" שכל האפולוגטים מעדיפים להתעלם: הכנת המשברים הכלכליים, ולכן פיננסית ותעשייתית, גם היום כמו אתמול, לא יכול להיות יותר שהמלחמת האימפריאליסטית. יתרה מזאת, חלק גדול של הכוח היצרני היום מבוזבז, לא בייצור של "מוצרים ושרותים" ש"הסחר הוגן" עם "אינטרסים משותפים" כל כך אהוב לאופורטניסטים של מערב ומזרח, "תורם" לכל "האנושות", אבל במקומו בייצור של כלי נשק הרסניים שתפקידה הוא יותר כלכלית (מגזר הצטברות לספוג ייצור יתר) מאשר צבאי.

    כך, מול ליותר קלאסיים טיעונים רפורמיסטים מרוסיה, עם סטלין ואחריו, העמדותיהם של מרקסיזם המהפכני היו ועדיין הם אלה שהיו בגיל של סוציאל דמוקרטיה: הקפיטליזם מודרני בעצם אינו מתאפיין (אנגלס כבר נצפה) על ידי "חסרה תוכנית"!, אבל בכל מקרה "התכנון" עצמו לבד, כל אחד שיהיו, זה לא מספיק למעשה לאפיין הסוציאליזם. אפילו לא הנעלמות (פחות או יותר ראלי) של הדמותו חברתית של הקפיטליסטי, שנועד להיות האופייני לחברה רוסית, עד שנפתח בשנות 80s ו 90s, מספיק כדי להוכיח את ביטולו של הקפיטליזם (מרקס כבר נצפה!) כי קפיטליזם הוא פשוט ההפחתה העובד המודרני לשכר, ובמקום שהשכר קיימת, ממשיך להתקיים הקפיטליזם.

    האפולוגיה של קפיטליזם והרפורמיזם סוציאלדמוקרטי, שההתאחדותו היה אופייני ל"קומוניזם" מותג רוסי או סיני, יותר גרוע מרפורמיזם הקלאסי, מתאחדים בתבוסתנות ש, כהשתוקפות פסיכולוגית ואידיאולוגית של ההתפוררות של הכח המהפכני של הפרולטריון, מנטרל את המרד שהתנצלות והרפורמיזם האלה יכולים לעורר בסביבות פועלים מסוימים. התבוסתנות כזה היא, במקום ראשון, לשלול למעמד הפועלים את האפשרות של התגברות על התחרות נרגזת שהיום מפרידה בה, להתקומם נגד העריצות של צרכנים שנוצרו על ידי ההשפע קפיטליסטי, ללברוח לטמטום שנוצר על ידי האירגון הבורגנית הרווחה ושעשועים, כמו גם ל"תרבות", על מנת להפוך למפלגה מהפכנית; ומקום שנית להודות, באופן משתמע או באופן מפורש, כי ההתקדמות כלי נשק הפכה למונופול בלתי ניתן להריסה לנצח, החזקה נורמלית של פוטנציאל צבאי של חברה על ידי מעמד השליט. כל העמדות הללו שקולים להתפטרותו של כל התקווה המהפכני נגד האומניפוטנטיות כעובדה, למרות שעבורנו מבחינה היסטורית רק זמני, של ההון. אנו מוצאים אותם מחדש בכל תקופה ראקציוני פוליטי וחברתית (כבוד אמונת תפל של הכוח הצבאי של האויב, שכבר התנגד אנגלס בזמנים של רובים ואקדחים "קונבנציונלים", בוז או אדישות ל"אטימות", "בורות", "חוסר אידיאליזם" של העובדים, כבר התנגד על ידי לנין וכל הפעילים מהפכנים); אבל כל תקופה מסופק עם הסיבות משוכנעות ועצמיים כדאי להאמין (פצצה אטומית ומימן, או כמו הספקולציות מרקוזיינים ודמים: הכוח בלתי התנגדות המשחית של "החברת הצרכנית!"). אלמנט מרכזי בכל ההפחדה האינטלקטואלית הזה הם מאוד חזקים אמצעים התקשורת שחוזרים פעם אחר פעם או מציעים בעקשנות שהיחיד האפשרי ופחות רעה הוא ההווה, בלי יכול לשלול מצדנו התוצאות, שהפכו ליפול הלוחמניות הפעולים לשפל ההיסטורי.

    גם בזה, העמדות מרקסיסטים ממשיכים להיות אלה מתמיד: הקפיטליזם מפריד אבל באותו זמן מרכזת ומארגן הפרולטריון, בסוף ההתאחדות מתגבר מעל ההפרדת. הקפיטליזם משחית ומלחיש אבל, בלי לרצות, מחנך באופן מהפכנית לפרולטריון, ובסוף את החינוך מתקדם על המשחות. למעשה, כל את המוצרים המתוחכמים של "תעשיות פנאי" הם חסרי אימפוטנטים ללחסל את התסיסה הגוברת בחיים החברתית (עירונית וכפרית), כל כך אימפוטנטים כמו הכדורי רגיע מהרופאה מודרני בשביל להחזיר לבני אדם של החברת הקפיטליסטית, ההרמוניה ביחיסים מפני עצמו ואחרים, שה "חיים המודרני" – אפשר להגיד קפיטליסטית – מהרס. למרות, הרבה יותר שבמשחיתות האלה, הכוח של הקפיטל נמצא, היום כמו אתמול, בדיכוי מהיצרן עם הזמן היום העבודה, השבוע, השנה והחיים של עבודה. אבל הקפיטליזם חייב, בכוח, לגבלות באופן היסטרי את הזמן הזה. ועושה את זה באופן איטי, קמצנית, עם הרבה צעדים אחורה, אבל לא יכול להפסיק לעשות את זה, והתוצאות מזה, כשצפו כבר מרקס ואנגלס, תיהיה בלתי הפיך מהפכנים, עם חושבים בצד שחר שהקפיטליזם מחוייב מחנך (ואותו רגע שמנסה לטמטם. למה לא?) לאלה שיגיעו להיות את ה"קרברים שלה". בגלל זה, גם בפרספקטיבה מפיצוץ עתידי קרוב סוג של המשבר 1929, שמוביל לתנאי של פרולטרי על "עובד בורגנית" נוכחית, או גם בתקופה היסטורית ארוך של הרחבה ו"שגשג", הדיאלקטיקה עצמה של החברת הנוכחי מגלה שצריך להיות מישהו שעושה באופן פתוח התבוסתנות (כמו באמת הם, עם הצורות לכל אחד, המאויסטים, הגאבריסטים, קסטריסטים, כו’) בשביל להגיע למסקנה שהחסר אירגון הנוכחי של הפרולטריון הוא רשעה היסטורית סופית, אימפוטנציה "סוציולוגית קבע" כדי לשקם את המפלגה והאינטרנציונל מעמדית, ולכן הצורך ששכבות חברתיות אחרות או קטגוריות סוציולוגיות (חקלאים, סטודנטים ואחרים) נתפסו את מקומו של הפרולטריון באוונגרט של המהפכה חברתית. עם יותר סיבה היא אבסורדית להאמין ש, עם הכח החברתי הגדול יותר מאשר שהתפתחותו של הקפיטליזם עצמו נותן למעמד השכירים, הוא הפך באימפוטנציה בשביל לבצע את המשימה הראשונה של כל מהפכה חברתית היה לו בהיסטוריה: פירוקו של האויב המעמדית ובעלות טוטליטרית של הפוטנציאל הצבאי שלה.

     

    חזור ל "טוטליטריזם"

    מבחינת פוליטי וחברתי, עם הניצחון סופי של הדמוקרטיזם מעל הדוקטרינה מהפכני של הפרולטריון בתנועה הישנה הקומוניסטית, הגיע להציג את המטרה "התנגדות לטוטליטריזם" כמטרה של הפרולטריון ושל הכל השכבות חברתיות מדוכאים על ידי ההון.

    בעת לתת את הנטייה זו, שביטוי היסטורי ראשון הוא האנטי פשיזם מלפני המלחמת העולם השני ומהלך המלחמה, לא חסכו מאמץ אף אחד מהמפלגות מקושרים למוסקבה (קצת משנה עם מנותקים מהשליטה שלו, כמו הסינית), שהובלו בשלילה של המפלגת האחת, צורה ללא ספק קומוניסטית ולניניסטית מתמיד, זקוקה להנהיג המהפכה ודיקטטורות פרולטריות הדספוטית שלה, ולכן, לא עושה לעצמו שום דגל של הדמוקרטיה לא "פורמלי" ולא "אמיתית". במקומו ב"דמוקרטיות פופולרים" של הנקרא "עולם סוציאליסטית", הכוח היה בידו של "תחיזות" פופולרים ולאומיות, או של מפלגות או "ליגות" שבאופן מפורש מהצגים בלוקים של יותר מעמדות, המפלגות ה"קומוניסטיות", בעולם הבורגנית, עשו הדחייה חגיגית של הדוקטרינה של אלימות המהפכנית של מעמד כיחיד דרך לשלטון, ושל הדיקטטורה על ידי המעמד דרך המפלגת הקומוניסטית כדרך יחיד לשמור אליו, הבטיחו ליוקרתיים שותפים, סוציאל דמוקרטים, דתים ואחרים, "סוציאליזם" מנוהל באופן שותך עם מפלגות אחרות שמהצגים "העם". הברכת חיובי על ידי כל האויבים של המהפכה הפרולטרית שב"קומוניזם" הסטליניזטי נדחתו  כל משמזכיר לאוקטובר אדום", את הנטייה הזו לא היה רק מתבוססת אלה גם אשליה. הפרולטריון, בזמן שלא טוען לעצמו שום חופש תחת משטר דספוטי של ההון, ולכן, לא עושה דגל של הדמוקרטיה לא ’פורמלי’ ולא ’אמיתית’, טוען כחלק מהפרוגרמת שלה היא החיסול של כל החופשיות בשביל הקבוצות חברתיות עם קשר לקפיטל במסגרת של המשטר דספוטי ש, מיד אחרי הכיבוש השלטון, הוא יעשים על המעמד מנוצח. אם הבורגנות מסתתרת הדיקטטורה שלהמאחורי ההצגה דמוקרטי – שמצדה אין כבר בתחום הפוליטי שום מאבק המעמדים אלא האנטגונים הפף לפרטים חופשיים ושוויים שמדברים ביניהם, מאבק בין דעתות יותר מאשר כוחות חברתיות ופיסיים מפרידות בין סתירות בלתי פיטור – הקומוניסטים, מאז הזמנים של המניפסט ’אין להם מה להסתתר’ טוענים באופן פתוח שההישג מהפכני של השלטון, הקדמה הכרחי בשביל השינוי חברתית, הוא השליטה הטוטליטרית של המעמד לפני דכיא, במפלגתו, על המעמד לשעבר בשלטון.

    הנגד הטוטליטריזם היא דרישה מהמעמדות האלה שמזזים על אותו בסיס חברתי שהמעמד הקפיטליסטית (הפרשת פרטית על אמצעי ייצור ומוצרים), שגם הם מדוכאים, היא האידאיולוגיה – כללי לתנועות שונות של ’אינטלקטואלים’, ’סטודנטים ’, כו’ של המיינסטרם סובל – של הבורגנות הצעירה והבורגנות בינוני העירוני והכפרי שנצמדה למיתוסים של ייצור קטן ריבונותו של הפרט ו"הדמוקרטיה הישירה" שיודע שהם נידונים על ידי ההיסטוריה אבל בכל זאת מנסה להציל באופן נואש. לכן זה יחד בורגני ואנטי היסטורי משתי סיבות לכן אנטי פרולטרית. החורבה של הבורגנות הצעירה תחת המכות של פטיש מההון הגדול היא בלתי נמנעת באופן היסטורי, ובאופן חברתית הוא – בצורה קפיטליסטית, אכזרית ואיטי באותו זמן – צעד קדימה לקראת מהפכה הסוציאליסטית במידה שעושה מבצעית האמיתית ויחידה תרומה היסטורית של הקפיטליזם: הריכוז הייצור, סוציאליזציה של הפעילות יצרניות. הפרולטריון, אשר בתמורה (גם אם אפשרי) לצורות פחות מרוכזות של ייצור אינו יכול שלא לראות את הרחקה של המטרתו, ייצור ואספקת של המוצרים כולו חברתיים, לא מכיר כמשימה שלה, לא ההגנה של הבורגנים הצעירים נגד הבורגנות גדולה (יחד אויבים לסוציאליזם), ולא השימוש בפוליטיקה מהפלורליזם פוליטי וה"ביזור" שאין לו שום הגיון בשביל להסכים איתם בבחינה פוליטי וכלכלית.

    כפי שהיה, והוא סיסמא ריאקציונרית, "המאבק נגד המונופוליזם" בהגנה על ייצור קטן, גם היו והם ריאקציונרית כל התנועות האלה – או על ידי השתקפות של האידיאולוגיות זעירות בורגנית, או לא הבנה בתגובה לקורס ניווניות של המהפכה הרוסית(פירשה לא כתוצאה מהמחסור בהרחבה הבינלאומית של המהפכה הפרולטרית והנטישה של האינטרנציונליזם קומוניסטי בסיבה הזו, אבל כההשפעה של ההקמה מההתחלה של דיקטטורה טוטליטרית, ולכן לא דמוקרטי) – רואים בתהליך המהפכני כמו השלטטות הדרגתי של איי ה"כוח" פריפריים, באמצעות ארגונים הפרולטרית במקומות עבודה שמהצגים את "דמוקרטיה ישירה" (כמו בתאוריה של גרמשי ואורדינוביסטים של הועדות המפעל), שמתעלמים מהבעיה כיבוש כוח פוליטי, חיסולה של המדינה הקפיטליסטית, ולכן גם ממפלגת כגוף שמרכזת המעמד, או שהציגו כ"סוציאליזם" הישג כמערכת על בסיס חברות מ"ניהול עצמי", כל אחד עם התוכנית שלה דרך האנלוגיים ארגונים של "החלטת מלמטה", (תאוריה יוגוסלבית ניהול עצמי), בכך הורסים בשורשים האפשרות של "ייצור חברתי תחת תוכנית סוציאלי" שמרקס הצביע כי על "הכלכלה הפוליטית של מעמד הפועלים", וכי רק אפשר להשיג מעל האוטונומיה של התא היצרני מבסיס של הכלכלה הקפיטליסטית ו"השליטה העיוורת" של השוק בהם מוצאים את אלמנט החיבור היחיד.

    לא לפני ולא אחרי תפיסת השלטון, לא בפוליטיקה ולא בכלכלה, הפרולטריון המהפכני עושה ולא יכול לעשות שום ויתור לנגד טוטליטריות, שהוא גירסה אחרת של הנגד אוטוריטריזם האידיאליסטי ואוטופי שמרקס ואנגלס גינו בפולמוס הארוכה עם האנרכיסטים, ולנין במדינת והמהפכה הראה כמשולב ברפורמיזם הדמוקרטי ההדרגתי. ביחס ליצרנים קטנים, הפרולטריון הסוציאליסטי לא ישתמש באכזריות שהוכיח הקפיטליזם לאורך ההיסטוריה שלה; אבל ביחס לייצור הקטן וההשתקפויות הפוליטיות, אידיאולוגיות והדתיות שלהם, פעולה תהיה בצורה יוצאת דופן יותר מכריע, מהיר ובסופו, טוטליטרי. הדיקטטורה הפרולטרית תחסוך לאנושות כולה הכמות האינסופית של אלימות וסבל תחת קפיטליזם היא הלחם היומי שלהם, אבל יכולה לעשות זאת רק ברגע שלא יהסס להשתמש בכוח, הפחדה ו, במידת צורך הדיכוי ביותר נגד כל קבוצה חברתית, גדולה או קטנה, המעכבת את הגשמת משימה ההיסטורית. לסיכום, מי שמקשר את הרעיון של סוציאליזם בצורה כלשהי של ליברליזם, דמוקרטיזם, ניהול עסקי, המקומיות, רבה מפלגתית, או גרוע יותר, נגד מפלגת, כמו עשו מצורות שונות התנועות "אנטי רוסים" שפותחו בתוך תנועת העבודה, כתוצאה מהנגד מהפכה הסטליניסטית המעוות, יוצאה מכל דרך ההיסטורי, חוץ מהדרך שמוביל לשיקום המפלגה והאינטרנציונל הקומוניסטית טוטליטרית.

     


    חזור על אינטרנציונליזם

    מאז 1848, לכן מהופעה שלא במקרה כותרותו, ללא מפרטים לאומים, המניפסט הקומוניסטי, הקומוניזם המאבק לשינוי המהפכני של החברה הם מעצם בינלאומית ואינטרנציונליסטית: "לעובדים אין מדינה", "הפועלה בשיתוף, לפחות במדינות מתקדמות, היא אחד התנאים הראשונים לשחרור הפרולטריון". באקט של התאגדות בשנת 1864, האיגוד הבינלאומית של העובדים טען בכללים ראשים, העובדה ש"כל המאמצים כדי להשיג את המטרה הגדולה של שחרור הכלכלי של המעמד הפועלים לא הצליחו אד כה, בגלל חוסר סולידריות בין קטגוריות רבות של העובדים בכל מדינה והחסרה של אחדות אחווה בין המעמדים פועלים במדינות שונות", וצעק עם כל הכוחו: "ששחרורם של העובדים הוא לא בעיה מקומית או לאומית, אלה בעיה חברתית שמכולל את כל המדינות שקיים החברה המודרנית, שפתרונו תלוי רק בין השיתוף הפועלה מעשית ותאורתית של המדינות מתקדמות". בשנת 1920 האינטרנציונל הקומוניסטית, נוסדה על ידי המאבק ארוך של השמאל אינטרנציונליסטית עולמי להפך המלחמת האימפריאליסטית למלחמת אזרחיים, ברפובליקה דמוקרטי ביותר כמו גם בביותר אוטוקרטית של האימפריות או מונרכיות חוקיות ופרלמנטריות יותר, חידשו ועשה כעצמה הכללים של האינטרנציונל הראשונה והכריז ש"האינטרנציונל העובדים החדש הוא נוסדה כמטרתו הארגון של פעולות שותפיות של הפרולטרים של מדינות שונות, שיש להם מטרה אחד ויחידה ההשמדה של הקפיטליזם, ההקמה של הדיקטטורה של פרולטריון והרפובליקה בינלאומית של סובייטים לחיסול טוטלי המעמדות והישג הסוציאליזם, כשלב ראשון של החברת הקומוניסטית", והוסיפה ש"המנגנון אירגוני של האינטרנציונל קומוניסטי חייב להבטיח לעובדים של כל מדינה האפשרות לקבל בכל רגע הסיוע הביותר אפשרית של הפרולטרים מאורגנות של המדינות אחרות". הקו של המסורת גדולה זו נשבר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מצד אחד על ידי התאוריה והפרקטיקה של "סוציאליזם במדינת אחת", ומצד שנית, ההדלפה המאבק על דיקטטורה הפרולטרית ולשים במקום המאבק על דמוקרטיה נגד פשיזם. ההוראה הראשונה ניתקה את גורלה של המהפכה הפרולטרית המנצחת ברוסיה מהתנועה המהפכנית בעולם, שם תנאי להתפתחות המהפכה עולמית לאינטרסיים מדיניים משתנים ושל מעצמה של המדינת סובייטית. ההוראה שנית, בגלל להפריד העולם בין מדינות פאשיסטיים ודמוקרטיים, להוראות לפרולטרים ממוסגרים במשטרים טוטליטרים להלחם נגד השלטונתם, לא לכיבוש המהפכנית של השלטון, אבל בשביל השיקום של המוסדות הדמוקרטיים ופרלמנטריים, ולפרולטרים ממוסגרים במשטרים דמוקרטיים להגן לשלטונתהם שלהם ו, במידה הצורך, להכריזם במלחמה נגד האחים מהצד שני של הגבול, מקושר ככה הגורל של המעמד הפועלים על הגורל של ה"מולדות" והמוסדות בורגנים.

    ההתפרקות של האינטרנציונל בהקומוניסטית בעת המלחמת העולמי השנייה היה התוצאה היגיוני משינוי כזה בדוקטרינה, אסטרטגיה וטקטיקה. מההשמדה האימפריאליסטי ההמוני יצאו במערב איורופה מדינות שנקראו לעצמן סוציאליסטים, אבל שהכריזו ושמרו בכל כחותיו "הריבונות לאומית", שנקראו לעצמם אחים, תחת שמירה קפדנית על הגבולות, חלק מ"עולם סוציאליסטי" מפרידות בהבדלים כלכלים אדוקים, שכאשר הגיעו למתח גבוה, לא הזיזו להשתמש בכוח הצבאי (הונגריה או צקוסלובקיה), או איפה שהכוח הצבאי לא היה אפשרי, הביאו לניתוק ביחסים כדוגמה סין או יוגוסלביה. באותו עת המפלגות שעדיין לא הגיעו "לשלטון" הוכרזו כל אחד הבעלות של "דרך לאומי לסוציאליזם"(שסהכ"ל היו לכולם הדרך לבטל המהפכה והדיקטטורה פרולטרית והצטרפות טוטלי לאידאולוגיה דמוקרטי, פרלמנטרי ורפורמיסטי), והציגו כי, גאווה בהגנה על אוטונומיה לכל המפלגות "אחיות" האחרות, ההמשיכות הטהורה לכל ההיסטוריה פטריוטי ופוליטי של המעמד הבורגני הלאומי, מוכנים להרים -כפי שאמר סטלין- הדגל שהבורגנות הוריד מהידיים.

    במצב כזה, שלא לדבר על הרגע הנוכחי, האינטרנציונליזם הופחת למילה עוד יותר רייקה ורטוריקה ש"אחווה בינלאומית של עמים" שמרקס בביקורת לתכנית של גותה באלימות נזפה לפנים של מפלגת הפועלים הגרמנית כ "הושאל מהליגה הבורגנית לשלום ולחופש". שום סולידריות הבינלאומית אפשרית – ושום סולידריות בינלאומית יעילה למעשה היה מעולם, גם בתקופות של מתח חברתי גבוה (שביתות כורים בלגיה ונמל באנגליה, מרד הפרולטרים שחורים בתעשיית הרכב האמריקנית, שביתה כללית צרפתי בשנת 1968, וכו ’) – מהרגע שהכריז שכל הפרולטריון ומפלגה "קומוניסטיים" במדינות שונות צריכים לפתור והם היחידים "מוסמכים כדי לפתור" הבעיות מיוחדות שלהם, וכל אחד מהם הוקם מפינה "פרטית", כמגן של מוסדות ומסורות פטריוטיים, של הכלכלה הלאומי, ואפילו "גבולות" הקדושים. לשם מה, מצד שני, האינטרנציונליזם, לא של מילות, אלא "מעשים" (לנין), אם ההודעה של "המפלגות החדשות" לעולם הייתה של דו קיום בשלום והמאבק לחיקוי בקרב בין הקפיטליזם ו"סוציאליזם"?

    התנועה הפרולטרית תתחדש עם מלוא התכונות ההיסטוריות שלה, בתנאי שמכירה שבכל מדינה הדרך היא יחידה לשחרורה, ולכן יחיד צריך להיות את מפלגתו, בדוקטרינה, העקרונות, הפרוגרמה, כללים פועלה, ולא קבוצת היברידית של פרוגרמות סותרות, "אלא התקדמות בטוחה וארגוני של כל הדחפים פרטים מנועים על ידי האינטרסים של קבוצות של פרולטרים, מופרדות בין קטגוריות תעסוקתיות ועל ידי שייכות למדינות שונות, בכוח סינטטי יחיד שפועלת למהפכה עולמית" (פלטפורמה פוליטי של המפלגה, 1945).

    * * *

    התפטרותו של התנועה הקומוניסטית על המשימות מהפכניות הבינלאומיות, מופיעה עם קשיחותדומה במלאה ומבישה עזיבה שלֹ העמדת קלאסי של מרקסיזם, מול המאבקים הקושרים של עמים קולוניאליים בניגוד לדיכוי האימפריאליסטית, מאבקים שהופיעו אספקטיים של אלימות קיצונית לאחר המלחמת השנית, ברגע שהפרולטריון מקושר לרכב שלֹ ה’שיקום’ בורגנית. ממול המאבקים מזוינים של העמים הקולוניילים שכבר אחר המלחמת הראשונה הופרעו לאימפריאליזם, ב1920 בקונגרס השני של האינטרנציונל הקומוניסטית ובקונגרס הראשון של העמים המזרח התווה את הפרספקטיבה הגדולה של אסטרטגיה גלובלית יחידה כדי לקשר התבוסתנות של התקוממות חברתית במטרופולינים האימפריאליסטית עם מרד לאומי בקולוניות. מרד זה, בראשותו פוליטי של בורגנות קולוניאלית צעירות, אף דבק במשימה אחדות ועצמאות לאומיות, לעומת זאת, בסיטואציה פוליטי שניתן בסדר היום בכל העולם הדיקטטורה של פרולטריון’ (לנין)’ בצד אחד ההתערבות פעילי במאבק של הצעירות מפלגות קומוניסטיות, פוליטי ואירגונית באופן עצמאי, בראשו של המונים גדולים של פרולטרים וחקלאים, בצד אחר, ההתקפה הפרולטריון העירוני נגד הערים של הקולוניאליזם, היו יכולים להפך את המפלגות לאומניות מהפכניות, ולהפך מהפכות בורגניות בפרולטרית, על פי התוכנית של המהפכה בקביעות שתוארה על ידי מרקס ומיושם על ידי הבולשביקים ברוסיה פיאודלית למחצה -1917. אבן הפינה של אסטרטגיה זו הייתה, ולא יכולה להיות אחר, שהפרולטריון המהפכנית מהמדינות ’יותר מתקדמות’, לכן מתקדמים באופן כלכלי, לסיבה שהנצחון ורק הנצחון שלהם מאפשר למדינות פחות מתקדמות של העולם הקולוניאלי לעבור את הפיגור היסטורית מהאיחור: בעל במערב של השלטון ואמצעים ייצור הפרולטריון הערוני היה עשוי להיות שותף לזה לכלכליות של האקס קולוניות על ידי ’תוכנית כלכלי עולמי’ ש, לא היה חייב מדיכוי או כיבוש, שום השמדה או ניצול; יאת העמים קולוניאליים, תודה ל’הכפפה של ההאינטרסים מיידיים של המדינות בין הוא זכתה המהפכה לאינטרסים הכלליים של המהפכה בכל רחבי העולם ", הם יצטרפו לסוציאליזם בלי לעבור את זוועות של שלב קפיטליסטי, יותר פראי בזמן יותר הוא מוגבל לשרוף שלבים כדי להגיע לרמה של המדינות המפותחות ביותר.

    מכל המבנה האדיר הזה, החל משנת 1926 1927 כאשר החליטו הגורלות של המהפכת הסינית, האופורטוניזם לא השאיר דבר אחד במעמד. בקולוניות המפלגות המזויפות קומוניסטים, בעיקר אחרי המלחמת העולמי שנייה, רחוק מ“להציג בראשו של ההמונים מנוצלים’’ כדאי להאיץ את ההפרדה מהחזית של כמה מעמדות מאחדות תחת הדגל של העצמאות לאומית, עמדו מאחורי הבורגנות המקומי ואפילו מאחורי מעמדות ואירגונים פאודליים ’נגד אימפריאליזם’’, או, כאשר הישגו השלטון, הציגו הפרוגרמת פוליטית של הדמוקרטיה חוקתית, פרלמנטרית ופלורליסטית, ’שכחו’ מלשים כנושאה הראשי העניין הבעלות’, ולהמשיך לפחות להחרמה ללא פיצוי של האדמות עצומות של בעלי קרקע (צמודות חיוני לבורגנות המסחרית ותעשייתית, ודרכם, עם אותו האימפריאליזם), אף פעם לא שם את הפרולטריון המקומי הצעיר אבל מנוסה ומרוכז מאוד בחוד החנית של המוני האיכרים וחצי הפרולטרית, שחיו במשך מאות שנים בעוני מחפיר, כדי לנער מעליהם יחד את העול של הון. במדינות האימפריאליסטיות, בצד אחר, ויתרו על העקרונות המהפכה האלימה והדיקטטורה של הפרולטריון, נפלו כך אף יותר נמוך מהרפורמיסטים של האינטרנציונל השני,הגבילו את עצמם, בצרפת במחצית השנייה של מלחמת עצמאות אלג’יריה וארצות הברית בתקופת מלחמת וייטנאם, להפעיל מען "שלום" ו"משא ומתן" ולשאול את הממשלות כי "הכרה רשמית ופורמאלית של שוויון ועצמאות" של מדינות צעירות, שהאינטרנציונל השלישי היה מגדיר כאש חתומה כסיסמא צבועה של "דמוקרטים בורגנים שמתחזים לסוציאליסטים".

    התוצאה של ערפול המוחלט של הפרספקטיבה המרקסיסטית של מהפכות הכפולה הייתה, שהפוטנציאל העצום נעולים במהלכים מצוינים ולעתים עקובים מדם, שמשקל כבד כזה היה תמיד ורק על ידי מיליון פרולטרים ואיכרים עניים, התבזבזו: במדינות עצמאיות באופן רשמי, היום נימצאים בשלטון בורגנות חמדנים, מושחתות ועקוב מדם מוכנות יותר לצד עם "האויב" אתמול, האימפריאליזם, במידה שמודעים יותר מהאיום שמגיע מההמונים מנוצלים של עיר ובכפר; עוד ההון ללא פגע במטרופולין לשעבר, נכנס מחדש לאדמות שנכפו החוצה בצורה מחפירה באמצעות הלוואות סיוע ’והסחר של חומרי גלם ומוצרים מוגמרים. באותו הזמן, השיתוק של התנועה המהפכנית הפרולטרית והקומוניסטית בערים של האימפריאליזם, נתנה סוג של צדקה היסטורית לתאוריות מנוונות המאואיסטים, של קסטרו ושלֹ צ’ה גווארה, שמצביעים ברפאים מהפכות איכרים, פופולרים או ליברטריאם, כהדרך היחידה להוצאה של ביצת חוקתית ופציפיסטית. בנקודה ההזווי הגיע והיה חייב להגיע העזיבה של הדרך אינטרנציונליסטית.

    אבל כפי המפלגות שטענו להיות בצד מוסקבה או בייג’ינג התכחשו כבר בתקופה הסטליניסטית, האינטרנציונליזם חייב בגורלו להופיעה שוב, כי נימצאה בעובדה שלֹ כלכלה ומערכת סחר יותר ויותר עולמים, מצורה ש, הסוף של החובות לאומיות שהתחזק בקולוניות החזית המאוחדת של כל המעמדות, התיעוש נאלצה צעדות, והשינוי המהיר של המבנים הפוליטיים והחברתיים שלה, אינו יכול שלא להחזיר בכל מקום את סדר היום הנושא של מלחמת מעמדות ודיקטטורה של הפרולטריון, ונותן היום למפלגת הקומוניסטית האינטרנציונל המשימה לעזור לצעיר מעמד הפרולטרית מקומית מהנקראה עולם שלישית להפרד בהחלט הגורלו מהשכבות חברתיות בשלטון, ולקחת העמדה שכבש עם מאמצים גדולים בצבא העולמית של המהפכה קומוניסטי.


     
     
     

    חזור לפרוגרמה קומוניסטית

    באספקט פרוגרמתי, ההבנה שלנו של הסוציאליזם מבדילה מכל האחרים בעקר בטענות של הצורך מהפכה אלימה בהקדמה, ההרס מוחלט של כל המוסדות של המדינה בורגנית, והנוסדה ממנגנון מדינתית חדש בניגוד על ידי מפלגת יחידת: שהכין, התאחד ונהג לנצחון התקיפות הפרולטרים נגד המשטר הישן.

    אבל, כך שדוחים את הרעיון של מעבר הדרגתי ושקט מקפיטליזם לסוציאליזם ללא מהפכה פוליטי, כלומר, ללא הרס של הדמוקרטיה, גם דוחים הרעיון אנרכיסטית אשר מגבילה את המשימות המהפכה להפחתה של השלטון המדינה הקיימת. למרקסיזם האורתודוקסי המהפכה פוליטי פותח תקופה חברתי חדשה שחשוב להגדיר מחדש את השלבים העיקריים.

    1. שלב המעבר

    מבחינה פוליטית, זה מאופיין על ידי הדיקטטורה של הפרולטריון; מבחינה כלכלית שורדים צורות ספציפיות קשורות לקפיטליזם: חלוקה מסחרנית של המוצרים, למרות שהם מתעשייה גדולה;ובמגזרים מסוימים, במיוחד חקלאות, ייצור של סוג חלקתי באדמה.

    צורות אלה ניתן להתגבר רק על ידי צעדים דספוטיים של השלטון פרולטרית: עברה לשליטתו כל המגזרים באופיין כבר חברתי וקולקטיבי,(התעשייה גדולה, חוות גדולות, הסחר הגדול, תחבורה, וכו ’); ביצוע של מערכת מקיפה של חלוקה עצמאית של סחר פרטי, אבל שעובד, לפחות בהתחלה, על פי קריטריונים מסחריים. בשלב הזה, למרות, המשימה של המאבק הצבאי גוברת על שלֹ אירגון כלכלי וחברתי חדש, אלא אם כן, כנגד כל התחזית הרציונאלית, המעמד משולט בפנים ומאימה בחוץ מוותר על כל התנגדות מזוינת. המשך השלב הזה תלוי, מצד אחד, מהמשמעות הקשיים שהמעמד הקפיטליסטית מצליח ליצור לפרולטריון מהפכנית, במצד שנית, היקף העבודה האירגון מחדש, שעומד ביחס הפוך לשלב שהגיע הכלכלה והחברה בכל מגזר ומכל מדינה, ולכן נראית יותר פשוטה במדינות מתקדמות.

    2. שלב הסוציאליזם הנמוך (או שלב סוציאליסטי)

    זה נובעת באופן דיאלקטי מהשלב הראשון. המאפיינים שלה הם: המדינה הפרולטרית בשליטה מכל המוצרי הסחר,אם כי עדיין מתקיים מגזר של יצרנים קטנים; זו היא התנאי למעבר לחלוקת שאינו כספי, אבל שעדיין שומר אופייה של חילוף, בגלל שהחלוקת של מוצרים ליצרנים תלויים במתן עבודתם, בוצעה על ידי ’ שוברי עבודה’ שחילקו. מערכת כזו שונה באופן מהותי מהשכר, שקושר את העובד במבוסס בערך של הכוח העבודה שלו,שחופר פער גודלת בין את חייהם של יחידים ואפשרויות ועושר חברתית: שום דבר לא עומד בין הצריכים וההישג שלהם,למעט החובה לעבוד עבור כל האנשים כשירים, כל התקדמות חברתי, תחת המשטר קפיטליסטית עומדת כשלטון עוין למעמדים יצרינים, בשביל הפרולטריון, הופך מיידי לאמצעי אמנציפציה לכל מין אנושי. איכשהו זה עדיין במידה מסוימת מצורות שירשו באופן ישיר מהחברה הבורגנית:’אותה כמות של עבודה שנתנה העובד לחברה בצורה זו, הוא מקבל בחזרה בצורה אחרת. מלכה כאן, באופן ברור, שאותו העיקרון שמסדיר את חילופי סחורות, במידה זה שהוא חילופי שווים (...) לפיכך, הזכות ממשיך להיות כאן, בעיקרון, הזכות הבורגנית, למרות שהעיקרון והפועל הם כבר לא מושכים את השיער שלהם, כאשר במשטר חלופי של סחורות, חילופי שווה לא ניתן יותר כממוצע, ולא במקרה פרטי. למרות ההתקדמות הזו, זכות שווה עדיין בתוכה ממשיך ההגבלה בורגנית. הזכות של המפיקים היא פרופורציונלית לעבודה שהם ניתנו (מרקס: ביקורת על תכנית גותה). מעל לכל, העבודה ממשיכה להופיע כהגבלה חברתי, אם כי פחות ופחות המדכאת במידה שתנאי העבודה הכללי משפרים.

    בצד אחר, העובדה שהמדינה פרולטרית יש את אמצעים העיקרים של ייצור מאפשרת (לאחר ההסרה דרקוני של כל ענפי משק חסרי ערך או אנטי חברתית, שהתחילה בשלב מעבר) לפיתוח מואץ של המגזרים שנשחטו על ידי קפיטליזם. כי הם בעיקר דיור וחקלאות: יותר מזה, מאפשר ארגון גיאוגרפי מחדש של מערכת היצרנית, שמתקדם לביטול הניגוד בין העיר והכפר, ולהקמתה של יחידת ייצור אחת לפחות ברמה היבשתית. האירגון גיאוגרפי מחדש מאפשר השילוב של המשקים הקטנים בייצור חברתי, בזכות ליתרונות שמעניק המדינה הפרולטרית תספק במידה שמקבלים הצעד ללצורות מתקדמות יותר ומרוכזים יותר של ייצור, ברגע שיש לו המונופול היעיל של ייצור תעשייתי. בכל אופן, כל התקדמות שנעשתה בדרך זו היא ביטול התנאים הכלליים ש, מצד אחד, מתוחות לנשים, לעבודות בית אי יצרני וקטנוני, ומצד שנית, מוגבל לחלק גדול של מפיקים לפעילות פיסיים באופן טהור, בצורה שעושים מהעבודה אינטלקטואלי זכות חברתית ובעלות מכל הנכסים של ידע מדעי נמצאים בידיים של רק סוג אחד של חברה. בדרך זו, בנוסף לביטול מעמדות ביחסיו עם האמצעי הייצור, הביטול של הקצאה הקבועה של משימות חברתיות מסוימות לקבוצות אנושיות מסויימים.
     

    3. שלב הסוציאליזם העליון (או שלב קומוניסטי)

    במידה שהמדינה משלימה משימות אלה, שעבורו הוא נולד ועוברת תפקידו ההיסטורי של מניעה ודיכוי של ניסיונות שיקום קפיטליסטי, המדינה נוטה להיעלם כמדינה, זה אומר כשליטה על בני אדם, בשביל להפוך למנגנון ניהולית פשוט של הדברים. ירידה זו קשורה להיעלמותה של המעמדות שונים בתוך החברה, ולכן מתבצע השינוי של האיכר (או האומן) פחות או יותר בייצות אדמה קטנה בביצרנים תעשייתיים אמיתיים ונכונים.

    זה מוביל לשלב של הקומוניזם עליון, מאופיין במרקס כדלקמן: "בשלב גבוה יותר של חברה קומוניסטית, כאשר נעלמה השליטה עבדותי של הפרטים לחלוקת העבודה, ועם זאת, הניגוד בין עבודה אינטלקטואלי ועבודה ידנית, כאשר עבודה היא לא רק אמצעי חיים, אבל הצורך הראשי בחיים; כאשר, עם פיתוחם של יחידים בכל ההיבטים, גם הגדיל את כוחות הייצור זורמים בסיקור המעיינות של עושר קולקטיבי, רק אז יכול להתגבר באופן סופי האופק הצר של הזכות הבורגנית, והחברה לחרוט על דגליו: מכל אחד לפי היכולות שלו; לכל אחד לפי צרכיו!".

    תוצאה היסטורית גדולה זה נמצאה על ההרס של הניגודים בין האנשים, שתוצאותיו היו אי שקט, חסר ביטחון,’כללי, פרטי וקיים ללא סוף’ (בבאוף), גורל של הבני אדם בחברה קפיטליסטית; היא התנאי שלֹ השליטה אמיתי מהחברה על הטבע, מה שאנגלס נקרא "המעבר מממלכת הצורך לזה של החירות’, שבו הפיתוח הכוח אדם הופך להיות בפעם הראשונה מטרה אמיתי של הפעילות אנושיות.

    ה גם אז, כאשר בפרקטיקה החברתית מופיעה הפתרון של כל הסתירות של חשיבה תיאורטית מסורתית "בין קיומו ומהותו, אובייקטיבציה וחיוב עצמי, חופש והצורך, פרט ומין" (מרקס), ומכאן שהקומוניזם מקבל הדירוג שנתנו המייסדים הסוציאליזם המדעי "החידה של ההיסטוריה בסופו פתר".

     
     
     
     

    שיקום של המפלגת הקומוניסטי ברחבי העולם
     
     

    השיקום באופן לאומי ובינלאומי של המפלגה פוליטי פרולטרי שאוכל להבטיח המשיכות הפוליטיקה מהפכנית, לא אוכל להיות עובדה היסטורי בפועל, אם הכוחות המובילים של הפרולטריון מהמדינות יותר מתקדמות וגם אלה של פחות מפותחות אינו מכוונים מאחורי עמדות קרדינליות מוגדרות לפניי. הקומוניזם אורטודוקסי שונה מכל הזרמים פחות או יותר קולקטיביסטים קיצונים, כי מכחיש כי האבולוציה של חברה המודרני יגמר בסופו עם העתק מהתופעה היסטורית הזאת, לכן, שאותם חוקים שבשלב הנוכחי של השלטון קפיטליסטית, במהות פשיסטית, קובעים הסוף של המאבק הפוליטי בין מפלגות הבורגניות, כי המאבקים הנוכחים אלא רק אלקטורליים, גם יכולים לעזוב את הפרולטריון לא כשיר להפוך במפלגת מהפכנית. בניגוד לכך, אומר, שהדהייה הניגודים, בין אם פורמלים או לא, בין ימין לשמאל קלאסי, בין ליברליזם ואוטוריטריזם, בין הפאשיזם והדמוקרטיה, מספק את הבסיס היסטורי טוב ביותר לפיתוח של מפלגה בהחלט קומוניסטית ומהפכנית. הביצוע של האפשרות  מקושרת, לא רק לפיצוץ בלתי נמנע של משבר פתוח בזמן פחות או יותר קצר ותחת כל צורה, אבל להחרמה אובייטיבי של הניגודים חברתיים באותם שלבים של התרחבות ושגשוג. כל מי שמבטא ספק מינימום על הנקודה הזו מטילה ספק, למעשה, בפרספקטיבות היסטוריות של המהפכה הקומוניסטית. פסימיזם כזו הסברו בפרופורציות של הבעיטת שנקבעו הניוון האינטרנציונל השלישי, המלחמה האימפריאליסטית העולמי השנייה וההתרחבות הגלובלית של הון עם ההתחזקות בעקבותיה. זה לא יותר שההשתקפות של הנצחון הרגעי של הון לתוך החשיבה של ה"קברניהם". אבל רחוק מלהבטיח את נצחיותו של המשטר, הניצחון הזה באמת מכין, מעכב אותו, הפיצוץ מהפכנית אלים ביותר בהיסטוריה.

    * * *

    התפתחות המפלגה לא יכול לציית לכללים פורמליים, כמו שרבות מתנגדות אנטי סטליניסטית טוענים תחת השם "צנטרליזם דמוקרטית", ושמבוסס בלטען שהכיוון הנכון תלוי בחופש הביטוי של מחשבה ורצון של "הבסיס" הפרולטרית, כמו גם כבוד לכללים דמוקרטיים וקנונים אלקטורליים בבחירה אחראים ברמות שונות. למרות שאנחנו לא מכחישים כי הטרדה  תנועות אופוזיציה ואי סדרים בצורה הנהגותי, היו שימש למעשה להתנחל, ברוסיה וכל העולם, המסורת הקומוניסטית המהפכנית, המפלגה שלנו מגדירה ותמיד הגדירה החיסול הזה, בעצם, כחיסול של פרוגרמה וטקטיקה אחד שההחזרה האפשרי לכללים אירגונים בריאים אוהבים לטרוצקיסטים, לא היו מונעים. באופן דומה, לעתיד, יותר שחוק שמבטיח את שימוש רחב וקבוע של המנגנון הרוב, אנחנו מסתמכים על הגדרה באופן חד משמעי וללא פרשות של המטרות ושיטות של מאבק מהפכני. המפלגה, או השיג לייצר את האיברים שלו באופן פנימי באמצעות הבחירה של אלא  בבירור מסוגלים לבצע ללא ספק את ה"קתכיזמו", או צריך לשאלת עצם קיומה. במצב כזה, בחירה זו היא שיש לבצע, לא כל מודל הפעולה פנימי. כזו הוא המרכיב הסיסמאה "צטרליזם אירגונית" שהתנועתנו ראשון טען והמפלגה היום טוען בניגוד  ל"צנטרליזם דמוקרטי". צנטרליזם האורגנית מדגישה את האלמנט היחיד שבאמת חיונית, שהוא לא הרוב, אבל הפרוגרמה. לא לדעה פרטית, אלא למסורת ההיסטורית ואידיאולוגית של התנועה. תפיסה זו מגדירה מבנה פנימי שלמסיתי של חירויות פרט וקולקטיביות עשויים להופיע כדיקטטורה של ועדות או אפילו של יחידים, אך במהות ממלא את התנאי סינה קוא נום להתמדתה של המפלגה כארגון מהפכני: דיקטטורה של העקרונות. אם תנאי זה מתקיים, המשמעת של הבסיס להחלטות של המרכז מתקבלת עם חיכוך מינימאלי, ולהפך דיקטטורה אמיתית  של יחידים  חייבת כאשר הטקטיקה של המפלגה משחרר את עצמה מסמכותו של הפרוגרמה, מייצר מתחים וזעזועים שרק אפשר לצאת קדימה תחת הליכים משמעתים, כפי שזה קרה באינטרנציונל עוד לפני נצחונו של סטאלין. ההתפתחות היסטורית של המפלגה מעמדי מצייג, בכל תקופה, "התנוע של ואנגארד פרולטרית מהשטח מתנועות ספונטניות נובעות מאינטרסים חלקיים וקבוצתים, לפעולה פרולטרית כללית. תוצאה הזה מועדף לא על ידי הכחשה של התנועות בסיסיות האלה, אלא בהפך, לפועלה אקטיבי במאבקים פיזיים של הפרולטריון על ידי האירגון המפלגתי, אם כי עדיין עוברי. העבודה של תעמולה אידיאולוגית ופרוסליטיזם, שבאה באופן טבעי לשלב פנימי של בירור אידאולוגי, לא יכולה לפיכך להיות מופרדת מהתערבות בתנועות המחאה ש, בלי לתת להם ערך של מטרה בפני עצמה ל"הישגים" באירגונים העובדים, משקפים דאגה כפולה: לעשות מהתנועות האלה אמצעים כדי לרכוש את הניסיון ותדרוך חיוני להכנה מהפכנית אמיתית, על ידי ביקורת חסרת רחמים של עמדות, הנחות ושיטות של איגודים ומפלגות אופורטוניסטיות ה שולטות בהם, ו, בשלב מתקדם יותר, לבצע איחוד ושיפור מהפכנית בניסיון חי, דוחפים בהם להישג מלא ושלם. אם נכון להיום, כל הבעיות הקשורות להתפתחות  המפלגה, הנמצאים במסגרת היסטורית של המשבר אידאולוגית ופרקטי ללא תקדים בתנועה הסוציאליסטית הבנלאומית, בכל זאת, הניסיון לשעבר מספיקים כדאי להקים את החוק הבא: השיקום של הכוח התקפית של המעמד הפועלים לא כול להיות לעולם התוצאה של סקירה, של עדכון של המרקסיזם, ופחות מאי פעם, מה"יצירה",  מדוקטרינה חדשה, בהפך רק יכול להיות התוצאה של שיקום של הפרוגרמה המקורית ש, מול הסטיות של האינטרנציונל השנייה, היה מאובטח על ידי המפלגה הבולשביקית, ובפני האלו של השלישית, היו מאובטח ע ידי השמאל המרקסיזטית האיטלקית בתנאים כללים גרועים בגדול. בכל מקום שהמאבקים לקראת הקומוניזם הולך לחדש, בכל הזמן שנאשר אד אז, התנועה הבינלאומי עתידי לא יכול להיות יותר שהנקודה הגעה ההסטורית של המאבק שהתפקדה התנועה המדוברת, וכנראה אפשרי שאפילו יהיה תפקידה מכריע באופן פיזית. מסיבה זו, בשלב הנוכחית של השיקום האינטרנציונל יכול לקחת רק צורה אחד:הצטרפות לפרוגרמה ופעולה של המפלגת הקומוניסטית הבינלאומית ויצירת קישורים אירגונים שעונים לצנטרליזם אירגונית ופיטורים מכל סוג של דמוקטיזם.

    * * *

    הקומוניזם היא דרישה עולמי, בהחלט, בחברה נוכחית. מוקדם או מאוחר, את ההמונים פרולטרים ייחזרו לתקיפת המבצרים של הקפיטליזם בגל מהפכנית עצום. ההרס של המבצרים האלה והנצחון של הפרולטריון, ניתן לאמת רק אם נוטה לשיקום המפלגת מעמיקה ומרחיב בעלם כולו. הקיומה של המפלגת העולמית של הפרולטריון: הנה המטרה של כל אלא שרוצים הנצחון של המהפכה הקומוניסטי, שכבר נלחמים נגדה הכוחות הקואליציה של האינטרנציונל בורגנית.