מפלגת קומוניסטית אינטרנציונל

מי אנחנו ומה אנחנו רוצים
מה שמבדיל המפלגתנו


 הקדמה

 

 

 

 


הקדמה

 

ההוצאה הראשונה מהטקסט המפלגתית הזה היה כתוב באיטלקית בשנת 1969. יש בתוכו הניתוח של נושאים מרכזיים מהתנועה הקומוניסטית הבינלאומית, מרוכזים בתוכו השיעורים מתבוסתו בשנות עשרים, והשליטה אחריו על ידי הסטליניזם, עניין שמפלגתנו, (באותה זמן השמאל הקומוניסטית מאיטליה), לא עזבה לעשות מאז כמעט 70 שנה.

לפיכך למפלגתנו, נפילה הסטליניזם לא הפתיע בכלל, ההפך היא חזתה ורצה, תמיד היה מודע שהסטליניזם, מבחינת כלכלית, אמור להיות האוטרקיה שהמדינות נחלשות חייבים לעבור בשביל להיפתח את הייצור קפיטליסטית הלאומית ולנסות להתחרות עם המעצמות קפיטליסטיות הוותיקות.

לפי כך, נפילת הסוציאליזם המזויף הזו, ובאותו עת שלקפיטליזם לא חסר לשלוט בשום פינה בעולם, לא אמור להיות תבוסה הקומוניזם, להפך, אפשר להגיד שהיא ההנחה היסודית של הניצחונו עתידית.

עם האנטי-מהפכה הסטליניסטית והשיתוף פועלתה עם הקפיטליזם המערבי הוותיק, הוקטן לעפר בוהק המאבק הקומוניסטית שיום אחד עשה לזעזע את העולם כולו. למרות שלא מצדיק את העלות הגבוה שהיה לתנועה הפועלים, את ההתפתחות לקפיטליזם בארץ כמעט פיאודלית הזו שהולידה את המהפכה אוקטובר, מהפכה שעדיין זורחת בדרך המהפכנית, ברוכה הבאה את הפרולטריזציה של היצרניים רוסים.

בדיוק כאשר שינוי כזה ברוסיה לא היה מסוגל להוציא יותר מעצמו הגיעה הפתיחות וקריסתו בעולם הקשה של התחרות הבינלאומית בין מדינות. מהשליטה רוסי-אמריקאי על העולם אנו עוברים, העובדות לאט לאט אומרים את זה, לשליטת אירו אמריקאי, שלקפיטליזם העולמית היא החלופה היציבה ושמרנית ביותר, לפחות א-פריורי, כי עימות בין אירופה וארצות הברית, עם שותפים אסיאתיים או הרוסית, מתקרב אותנו, כנראה, עם מהירות גבוה יותר ליציאה ההיסטורית הקפיטליסטית כדי לצאת במשברו, המלחמה העולמי.

 

 


פרוגרמה של המפלגה

 

המפלגה הקומוניסטית הבינלאומית מבוסס על העקרונות הבאים, שהוקמו בליוורנו, איטליה בשנת 1921 ביסודה של המפלגת הקומוניסטית האיטלקית, סניף מהאינטרנציונל הקומוניסטית.

1. במערכת החברתית הקפיטליסטית הנוכחית מתפתח התנגדות, תמיד בעלייה, בין הכוחות הייצור והיחסים ייצור, שמביאה לניגוד אינטרסים ולמאבק המעמדות בין פרולטריון ובורגנות שבשלטון.

2. היחסים ייצור נוכחים שמורות על ידי הכוח של המדינה הבורגנית, שהיא הגוף להגנת האינטרסים של המעמד הקפיטליסטית, ללא קשר הצורה המערכת שמציגה והשימוש בדמוקרטיה.

3. הפרולטריון לא יכול לשבור או לשנות את מערכת יחסים הקפיטליסטיים של ייצור שהם הסיבה לניצולו, ללא ההפיכה האלימה של השלטון בורגנית.

4. הגוף ההכרחי של המאבק המהפכנית של הפרולטריון הוא המפלגת המעמדית. המפלגה הקומוניסטית, מרכז בתוכו החלק המתקדמת ונחוש ביותר בפרולטריון, מאחדת את המאמצים של המוני העובדים, הופכת את המאבק למען אינטרסים קבוצתיות ותוצאות המותנות, במאבק השחרור המהפכנית של הפרולטריון. המפלגה יש לה את המשימה להפיץ בין ההמונים התאוריה המהפכנית, לארגן האמצעים המהותיות בפעולות, לנהל ההתפתחות במאבק המעמדי הפרולטרית, הבטחת המשיכות היסטורית והאחדות בינלאומית של התנועה.

5. אחרי ההפיכה של השלטון קפיטליסטית, הפרולטריון לא אוכל לארגן את עצמו כמעמד שליט, רק ואף עם ההרס של כל המנגנון המדינה הישן והקמתה של הדיקטטורה שלו, לפי כך, איסור לכל זכות ותפקיד פוליטית למעמד הבורגנית וכל אנשיהם אשר ישרדו מבחינת חברתית, ומבסס המוסדות של המערכת החדשה רק ורק במעמד הפועלים. המפלגת הקומוניסטית, שהמאפיין הפרוגרמתי שלה מבוסס דווקא בהישג העקרונית הזה, מייצג, מארגן ומנהלת בצורה ייחודית הדיקטטורה הפרולטריון.

6. רק כוחה של המדינה הפרולטרית יכולה לפועל באופן שיטתית על כל המדיניות והתערבות הבאות בכלכלה חברתית, שמחליפים את המערכת הקפיטליסטית בהנהלה קולקטיבית של הייצור והחלוקה.

7. כתוצאה משינוי הכלכלי הזה ושינויים שלאחר מכן של כל הפעילויות של החיים החברתיים, יהיה בוטל הצורך של המדינה הפוליטית, שיראה ויקטן בהדרגה לניהול הרציונל של הפעילות האנושיות. בנוסף לעקרונות האלה היו עמדות בסיסיות של הארגון שלנו, לגבי העולם הקפיטליסטית ותנועה הפועלים, הבאים:

8. לאורך המחצית הראשונה של המאה העשרים, במערכת החברתית הקפיטליסטית התחיל להתפתח, בתחום הכלכלי, ההקמה של קרטלים מונופוליסטיות בין בעלים עסקים, כמו גם ניסיונות לשלוט ולכוון את הייצור והחלוקה לפי תוכניות מרוכזות, עד להגיע לניהול מדינתית למגזרים שלמים של הייצור כולו. בתחום הפוליטית, העלייה מהפוטנציאל משטרתי וצבאית במדינה והטוטליטריות ממשלתית. כל זה, התחזק במחצית השנייה של המאה, משום שאפילו המדינות יותר מתקדמות לובשים מסכה פורמלי של הדמוקרטיה, רשמית יותר מאי פעם, התהליך היה בלתי הפיך, ולעולם לא היו, אומרים את זה היום ואמרנו את זה אז, סוגים חדשים ממערכת חברתית, עם מאפיין של מעבר בין קפיטליזם לסוציאליזם, ופחות מזה חזרה למשטרים טרום בורגנים: אבל להפך, צורות יותר מדויקות של ניהול יותר ישיר ובלעדית של הכוח ושל מדינה על ידי הכוחות הקפיטליסטיים המפותחים ביותר. ההמשך עד הימים הנוכחים של אינטגרציה במנגנון המדינה הבורגנית של הארגוני העובדים, כי פרקטיקה דומה ממדינות פשיסטיות לפני מלחמת העולם השנייה, זה עובדה שמוכיח התהליך המדובר. התהליך הזה מוציא חוץ ממקומו, את כל ההסברים פציפיסטים של אבולוציה ופרוגרס של ההתפתחות המערכת הבורגנית, ומוכיחה התחזית של ריכוזיות ועמדות יריבות של כוחות המעמדות. כדי שהם יוכלו להתחזק ולרכז עם הפוטנציאל המתאים האנרגיות המהפכניות של הפרולטריון, הוא חייב לדחות כדרישה שלו ואמצעי תסיסה, החזרה המדומה לליברליזם הדמוקרטית והדרישה מהבטחות חוקתיות, וחייב לחסל מאופן היסטורית השיטה של פעולות וחזיתות עם מטרות זמניים של המפלגת המהפכנית מעמדית, עם מפלגות בורגניות ושל המעמד הבניינים כמו גם עם המפלגות פועלים שקריות עם פרוגרמות רפורמיסטים.

9. מלחמות העולם האימפריאליסטיות הראו כי המשבר של התפוררות של הקפיטליזם הוא בלתי נמנע, בתקופה התרחבות הקפיטליזם כבר לא דוחף לעלייה הכוחות ייצור, אף התנאי לצבירתו נגמר בעוד הרס ועלייה לסירוגים. המלחמות האלה גורמים למשברים עמוקים וחוזרים בארגוני הפועלים הבינלאומיות והמעמדות השולטים היו יכולים להתלבש לפרולטריון כולו לסולידריות הלאומית וצבאי עם צד אחד או אחר במלחמה. האלטרנטיבה היסטרית היחידה בשביל להתנגד למצב הזה הוא לחזור לקיים המאבק המעמדות בתוך כל מדינה, עד להגיע למלחמת אזרחיים של המונים הפרולטריון מכוון לנפילה של כל המדינות הבורגניות ובריתות עולמים, עם השחזור של המפלגת קומוניסטית בינלאומית כי כוח אוטונומית מכל שלטון פוליטית וצבאית.

10. המדינה פרולטרית, כמנגנון שלו הוא אמצעי ונשק להילחם בתקופה היסטורית המעבר, אשר לא מוציא את הכוח הארגוני מקנוניות חוקתיים או תוכנית נציגותיות. הביטוי היסטורית של ארגונו עד כה היה הסובייט, ועדות הפועלים, שהופיעו במהפכה הרוסית של אוקטובר 1917 בתקופה של ההתארגנות המזוין של המעמד הפועלים תחת הנהגתו הבלעדית של המפלגה הבולשביקית, על ידי הכיבוש הטוטליטרית של הכוח פוליטית, הפירוק של אסיפות המכוננת, והמאבק כדי לדחות ההתקפות חיצוניות מהממשלות הבורגניות ולחסל בתוך המדינה המרד של המעמדות מדוכאות, מעמד הביניים, המעמד הבורגני הצעירה וגם של המפלגות האופורטוניזם, בריתם של האנטי-מהפכה בשלבים קריטיים.

11. הפעילות מעשית של השינוי הכלכלי והחברתית המלאים בלתי אפשרי בגבולות מדינה אחת. ההגנה על המשטר הפרולטרית מול הסכנת של ניוון, בתוך הכישלונות פוטנציאליות ואפשרים בעבודה על שינוי חברתי, רק יכולים להיות מובטחים על ידי קואורדינציה ממושכת בין המדיניות המדינה הפרולטרית והמאבק בינלאומית המאוחד של הפרולטריון מכל מדינה אחרת נגד הבורגנות והמנגנון מדינתי וצבאית, מאבק בלתי פוסק במצבים של שלום ומלחמה, ובאמצעי השליטה פוליטית ופרוגרמתית של המפלגת הקומוניסטית הבינלאומית על המנגנונים של המדינות כולם אשר המעמד פועלים הגיעו לשלטון.

 

 


להגנתו של המסורת הגדולה המרקסיסטית

 

על בסיס הפרוגרמה הזאת, המפלגת הקומוניסטית הבינלאומית טוענת בשלמות העקרונית הדוקטרינה היסודית של המרקסיזם:

המטריאליזם הדיאלקטי כמערכת ההשקפת העולם ושל ההיסטוריה האנושית, הדוקטרינות הכלכליות היסודות כוללות בקפיטל של מרקס כשיטת ההבנה הכלכלה קפיטליסטית, והניסוחים הפרוגרמתיים של המניפסט הקומוניסטי כדרכו היסטורית ופוליטית של השחרור המעמד הפועלים העולמית. גם ככה, כל המערכת עקרונות והשיטות, של הניסיון המנצח של המהפכה הרוסית, עבודה עיונית ומעשית של לנין והמפלגה הבולשביקית בשנים ההחלטיים של הכיבוש הכוח הפוליטית והמלחמה האזרחים, ואת התזות הקלאסיות של הקונגרס השני של האינטרנציונל הקומוניסטית, המייצגים את האישר, השיקום ופיתוח העקרונות המדוברות, אשר היום באים יותר על ידי ביטוי וזרחים בבירור בשיעורים על הגל הטרגי של רביזיוניזם שהחל ב1926 1927 תחת השמו של "סוציאליזם במדינה אחת".

הגל הזו, שאנו מקשרים רק כאמצעי התפשטות לשם של סטלין, היה במקור מהלחץ של כוחות חברתיים אובייקטיביים ברוסיה לאחר הכישלון הרחב בכל העולם של השריפה מהפכנית של אוקטובר 1917 – מאוחר מדי הבינו שגבול עצירה פרוגרמתית וטאקטי היה נדרש לעמוד בלחץ הזה, גבול שאפילו שלא היה יכול למנוע את ההפסד, היה עושה פחות קשה וסוערת את החידוש התנועה הקומוניסטית בינלאומית

גל כזו הביא להרבה יותר תוצאות קטלניות שהמחלה האופורטוניסטית אשר סבל הקצר קיום של האינטרנציונל הראשונה, (סטיות האנרכיסטיות), והרבה יותר רצינית מהתהום של הצטרפות של האינטרנציונל השני "לברית הקדשות" ולכן למלחמת האימפריאליסטית של 1914 (הדרגתיות, הפרלמנטריזם ודמוקרטיזם). כך היום, רגע לפני להיכנס למילניום החדש, המצב התנועה הפרולטרית פי אלף יותר קריטי מאשר בימים הקריסה המהירה של האינטרנציונל השני בפרוץ המלחמה העולם הראשונה.

האינטרנציונל השלישי, אשר נולדה בשנת 1919 עם פרוגרמה שהחזיר על העקרונות הדוקטרינה מרקסיסטית, שברת באופן בלתי הפיך האשליות הדמוקרטיות, ההדרגתיים, פרלמנטרים ופציפיסטים של השני (אשר טבעו בשוביניזם ומיליטריזם הזויות ביותר בתקופת המלחמה), האינטרנציונל השלישי תרומה ההיסטורית האדירה של לנין, טרוצקי והמשמר הוותיק הבולשביקית, שבכל זאת, במידה מסוימת, מההתחלה האינטרנציונל השליש היה שטח לא יציב, בזה בגלל גם הצורה הקמה המפלגות הקומוניסטיות בצורה פזיזה, ובמיוחד במערב אירופה, על ידי טקטיקה אלסטית מדי במטרת לכבוש את ההמונים.

השיטות והטקטיקות האלה, לפחות לתפיסתם של האדריכלים האוקטובר האדום, לא התכוון ולא היה צריך להתכוון בשום אופן הנטישה של העקרונות בסיסיים של הכיבוש האלים של הכוח, של ההרס המנגנון המדינה בורגנית פרלמנטרית ודמוקרטית, הקמתה של הדיקטטורה פרולטרית בראשות המפלגה. למעשה, הביצוע השיטות האלה לא היו חייבים בהשפעות הרסניות אם המהפכה, כצפוי, היה מתרחב מהר לכל העולם: אבל, כמו שהודיעה השמאל הקומוניסטית האיטלקית מאז הקונגרס השני 1920, היה הסיכון, אם המהפכה ינוצח, להשפעות שליליות ביותר. כל זה בגלל האיחוד לא בריא של המפלגות האלה, שלעתים קרובות נאספו על ידי צורה מאוד לא ברורה, ולא מספיקים מחוסנות כנגד האפשרות של נפילה מחודשת בסוציאל-דמוקרטיזם, מיד אחרי הגל המהפכני היה נגמר. לצערנו, כל זה קרה במדויק, מחדש חזר לצוף לא רק אנשים כאלה, כמו המחלות הסרטניות מין העבר המיידי.

בין 1920 ו1926, השמאל מציע ההגדרה של פלטפורמה פרוגרמתית וטקטיקה יחידה שכולל כל הסניפים של האינטרנציונל, בנוסף הזהיר נגד הסכנות בתוך היישום של "הפרלמנטריזם המהפכנית" במערב, המסריח מדמוקרטיה מאז יותר ממאה. אבל במיוחד התנגד, ראשון לטקטיקה של "חזית עממית פוליטית", ואחר מזה ל"ממשלת פועלים" (ופועלי ואיכרי) בגלל זהותם דו משמעי ומעורפל, בהבדל לבהיר "דיקטטורה של הפרולטריון". גינתה את שיטת הצטרפות ישירה לאינטרנציונל של ארגונים עצמאיים מהמפלגות הקומוניסטיות מקומיות והקבלה של מפלגות "אוהדים", ודחה גם את הנוהל להסתננות במפלגות הפסאודו הפועלים ובמיוחד מפלגות בורגניות, כמו הקואומינטנג, או גרוע מזה, "חזיתות" אפילו זמניים עם מפלגות ידידותיים או עם עמדות רק לכאורה "דומות".

הקריטריון שבו השמאל היה בהשראה והוביל לעמדות האלה, היה והמשיך להיות ככה: התחזקות של המפלגות קומוניסטים אינה תלויה בתמרונים טקטיים או הופעות של רצוניות סובייקטיביים, אלא של התקדמות מהפכנית אובייקטיבית, שאין בה שום הגיון להמשיך קנוניים של התקדמות ליניארית ורציפה: הכיבוש על השלטון יכול להיות קרובה או רחוקה, בשניים מקרים, אבל במיוחד בראשון, ההכנה, ולהכין שכבות פרולטרים רחבות פחות או יותר למטרה הזאת, משמעותו לדחות כל פועלה שעשויה להפיל הארגון הקומוניסטית באופורטוניזם הדומה של האינטרנציונל השני, כלומר, שבירת החיבור בלתי ניפרד בין האמצעים למטרות, טקטיקות ועקרונות, מטרות מידיים ומטרות הסופיות, שהתוצאה לא יכול להיות אחר מאשר חזרה לאלקטורליזם ודמוקרטיזם בפוליטיקה, ולרפורמיזם בעניין חברתי.

החל מ1926, המאבק הפך באופן ישיר לתחום הפוליטית וזה נגמר בפיצול בין האינטרנציונל והשמאל. השני הנושאים על השולחן היו "הסוציאליזם במדינת אחת" ואחר זמן קצר "האנטי-פשיזם". "הסוציאליזם במדינה אחת" הוא שלילה כפולה של הלניניזם, כי עושה לעבור כי סוציאליזם למה שלנין קרה "התפתחות קפיטליסטית בצורה אירופאי ברוסיה בורגנית צעירה וכמעט פאודלית", וכי הרס הקשר הגורלי של המהפכה הרוסית מהגורל של המהפכה הפרולטרית עולמית. הוא הדוקטרינה של המהפכה הנגדית: פנימית בתוך ברית המועצות, הצדיק את הדיכוי כי נגד המשמר הוותיק המרקסיסטית ואינטרנציונליסטית, בראשית עם טרוצקי. מעבר לגבולותיה של ברית המועצות, עזר לריסוק של התנועות השמאל על ידי תנועות של מרכז, רוב הזמן תנועות הסוציאל-דמוקרטיים שהצליחו להישאר, "הנכנעים בכל הקו הפוליטית מול הבורגנות" (טרוצקי).

ההופעה העיקרי מהעזיבה הזו של היסודות פרוגרמתיות של המאבק הקומוניסטית עולמית, היה דווקא החלופה הסיסמה של הכיבוש מהפכנית של השלטון בשם הסיסמה להגנת הדמוקרטיה מול הפשיזם, למרות שהשניים המשטרים תמיד הגיבו למטרה משותפת על שמירה המערכת הקפיטליסטית מול הסכנה על גל מהפכני מחודש של הפרולטריון, וחלופה בין אחד לשני לסירוגים את ההגה של המדינה לפי הדרישות של הדינמיקה של המאבק המעמדות. התופעה אינה מתבטאת רק באינטרנציונל שלישי לאחר הנפילה הגרמני טרום הניצחון של היטלר בשנת 1933, אבל גם אצל האופוזיציה "טרוצקיסטית", שלוקח הסיסמה על "ההגנה הדמוקרטיה נגד הפשיזם", מהצג אותו כאילו היה הדמוקרטיה היה "שלב" לעבור לפני להיות מוכנים לעלות דרישות מקסימליים של הפרולטריון המהפכני. בשני מקרים, זה הוביל להרס של המעמד הפועלים כי כוח פוליטית מובהק עם מטרות מנוגדים לכל שכבות חברתית אחרות. הוביל לגיוס של פרולטרים של מדינות שונות, ראשון להגנה על המוסדות הדמוקרטיים ואחר מכך להגנת המדינה הלאומית. אשר הוליד מחדש הכעס של שנאות שוביניסטים, ובסוף, אפילו לפירוק הרשמית של האינטרנציול הקומוניסטית ולהדחקה הזמנית של כל ניסיון אפילו צנוע לשיקום.

מאחר שהמעמד הפועלים היה עכשיו קשורה לרכב מדמם של המלחמה האימפריאליסטית של 1939 1945, הכוחות החלשים של הקומוניזם הבינלאומית ואינטרנציונליזם, אם שרדו ואיפו ששרדו, לא היו בעמדה להשפיע מצורה איזה שהוא על המצב: הצעקה "הפיכת המלחמה האימפריאליסטית במלחמה אזרחיים", הנאמרה בראשונה בשנת 1914 צעקתה של המהפכה רוסית של 1917, נפלה לתהום, ובבוז. התקופה לאחר המלחמה לא רק לא המשיכה את "התמים" תקווה של הרחבת של הקומוניזם המהפכנית בשימוש הרובאות הרוסים, אלא ראה את הניצחון של סוג של נאו-מדינתיות אפילו יותר גרועה של הימין באינטרנציונל השני, בגלל שהיה הפעלות הזאת בתקופה קריטית של השיקום הקפיטליסטית בכיוון לשיקום הכוח המדינה (פירוק מנשקיו לפרולטרים במסגרת פרטיזני), של ההצלה של הכלכלה לאומית (הלוואות לשיקום, הסכמה הסגנות בשם "האינטרסים עליונים" של המדינה, פרטיזניים וכו’), ומאוחר יותר, ב"דמוקרטיות פופולריות", בטובת שיקום הסדר שעשו לעבור כי סובייטית (ברלין, פוזנן, בודפשט).

כאשר התקופה של שיתוף פעולה "פתוח" בהנהגה המדינה הסתיימה, המפלגות "קומוניסטים" מקושרים לקרמלין הפכו להיות רק "אופוזיציה" פרלמנטרית, מובלות בין השותפים מלחמות ו"שלום" בעולם כל פעם יותר ויותר מלא של פלדה, משטרתית ופאשיסטי. אבל רחוק מלמצוא מחדש את הדרך של לנין (דבר שמצד אחר לא היו יכולים לעשות אפילו עם, באופן היפותטי, היו רוצים) התדרדרו יותר ויותר לתהום של הרביזיוניזם השלם של הדוקטרינה המרקסיסטית, עד שהגיעו לתחתית ועזבו להקדים ולאחל הסופו של הקפיטליזם (בהפך התמקדו בהתקדמות של הסחר הבינלאומי), ושל הפרלמנטריזם בורגנית, בהגנה נגד ההתקפות בורגניות ש "שוכח" את העברו דמוקרטית "המפואר". בסוף אפילו עזבו להקדים, הרבה לפני לפתיחה מדינות של המזרח, את ההתפתחות של המאבק הזו בין "עולם סוציאליסטית" ו"עולם קפיטליסטית" שהסטליניזם צמצם את המאבק המעמדות, אחר שהסיסמה בפאן בינלאומי הפך ל"דו קיום ותחרות בשלום!".

היום המפלגות האלה אפילו החליפו את השמות שלהם ולא מסוגלים להלביש את השם הקומוניסטים שכל כך כבד להם, או אלא שבקושי עדיין שומרים, הוא בעקרון בשביל להמשיך בכיוונם שתמיד היה להם ולא לעזוב יותר מדי ללא שליטה לפועלים.

וזה ש, בסוף התחתון של התהום שבו, בציפייה לתחייה פרולטרית עתידית, עולה הזעקה: "פועלים מכל הארצות, תתאחדו!" ו"דיקטטורה של פרולטריון". הוא הצעקה שלנו.

 

 

 


לשיקום התאוריה המהפכנית המרקסיסטית

חזור על "הקטסטרופיזם"

מבחינת הדוקטרינה הכללית של ההתפתחות ההיסטורית וחברתית, הניוון הפוליטי המלא של התנועה הקומוניסטית הישנה הוביל לוויתור על ההשקפה "קטסטרופלית" של מרקס: לא הניגוד בין מעמדות, ולא התנגשויות בין המדינות, מוביל כבר – אמרו ואומרים היום – למאבק אלים, בעימות מזוין. בבסיס, לתומכי הסוציאליזם בדרך הרוסי, הרבה לפני שהגיע המשבר במזרח אירופה, הפרספקטיבה הייתה של שלום בינלאומי שזכה לכינוי קיום בשלום (החלופה כהיום הוא השלום שנקבע על ידי הקהילה בינלאומית, כלומר על ידי המדינות חזקות ביותר), יחד בשלום החברתי המובטח עם הסיסמה השמרנית והריאקציונרית של ’דמוקרטיה חדשה’, אשר מסתמכת על "תכנון הדמוקרט" ’, ב"רפורמות מבניות" ו "המאבק נגד מונופולים". למעשה, "הקומוניזם" הסטליניסטית, שבמסגרתו כולל גם את לאחר סטלין לא היה יותר מאפולוגיה על התקדמות, במידה שהיא תמכה בגידול הייצור ואת הפרודוקטיביות; לא עבר יותר מאפולוגיה על קפיטליזם, ככל שהיא תמכה בגידול הסחר.

בניגוד לעמדות האלה, שהם שכפול בלבד של הבורגנות "פרוגרסיסטית" של אמצע המאה תשע עשרה, העמדות המרקסיסטים יישארו ללא שינוי: תחת הקפיטליזם, עלייה ייצור ופרודוקטיביות פירוש ניצול העבודה בעלייה על ידי קפיטל, עלייה לא פרופורציונלית בחלק העבודה הלא שולם, של ערך עודף. צרכנות הפועלים ו"ביטוח" שהמעמד פועלים מספקת לעצמו במסגרת פרטי או חברתית (ביטוח מחלת, זקנה, קצבאות משפחתים, כו’) יכולים לעלות, אבל באותה מידה עולים השליטה של הייצור לקפיטל, החוסר הוודאות על מצבם, מקושר לעליות והמורדות של הכלכלה השוק. האנטגוניזם מעמדי לא נחלש בכלל, במקום זאת, מגיע למקסימום.

התרחבות סחר פירוש הרחבת השלטון של מדינות מתקדמות על המדינות מתפתחות, כמו גם פרוגרסיבית קצב התנועה הסחר שהוקמה בין מדינות מפותחים. מקשרים בין עמים השונים ויבשות ברשתות כלכלה יותר ויותר עולמיות – מה שהיא באמת, למרות שלא ברצון, הישג – הרחבת כזו מציג באופן דיאלקטי היבט "שלילי" שכל האפולוגטיים מעדיפים להתעלם: הכנת המשברים הכלכליים, ולכן פיננסית ותעשייתית, אשר יציאתה, גם היום כמו אתמול, לא יכול להיות יותר מהמלחמה האימפריאליסטית. יתרה מזאת, חלק גדול של הכוח היצרני היום מבוזבז, לא בייצור של "מוצרים ושרותים" ש"הסחר הוגן" עם "אינטרסים משותפים" כל כך אהוב לאופורטוניסטים של מערב ומזרח, "תורם" לכל "האנושות", אבל במקומו בייצור של כלי נשק הרסניים שתפקידה הוא יותר כלכלית (מגזר הצטברות לספוג ייצור יתר) מאשר צבאית.

כך, מול ליותר קלאסיים טיעונים רפורמיסטים מרוסיה, עם סטלין ואחריו, עמדותיהם של מרקסיזם המהפכני היו ועדיין הם אלה שהיו בעת של סוציאל-דמוקרטיה: הקפיטליזם מודרני בעצם אינו מתאפיין (אנגלס כבר צפה) על ידי "חוסר תוכנית"!, אבל בכל מקרה "התכנון" עצמו לבד, כל אחד שיהיו, זה לא מספיק למעשה לאפיין הסוציאליזם. אפילו שנעלם (פחות או יותר ראלי) של הדמות החברתית של הקפיטליסטי, שנועד להיות האופייני לחברה רוסית, עד שנפתח בשנות 80s ו 90s, מספיק כדי להוכיח את ביטולו של הקפיטליזם (מרקס כבר נצפה!) כי קפיטליזם הוא פשוט ההפחתה העובד המודרני לשכר, ובמקום שהשכר קיימת, ממשיך להתקיים הקפיטליזם.

האפולוגיה של הקפיטליזם והרפורמיזם סוציאל-דמוקרטי, שהתאחדותו היה אופייני ל"קומוניזם" מותג רוסי או סיני, יותר גרוע מרפורמיזם הקלאסי, מתאחדים בתבוסתנות אשר, כי תופעה פסיכולוגית ואידיאולוגית של ההתפוררות של הכוח המהפכנית של הפרולטריון, נטרל אפילו את המרד שהאפולוגיה והרפורמיזם האלה יכולים לעורר בסביבות מעמד פועלים מסוימים. התבוסתנות כזה היא, במקום ראשון, לשלול למעמד הפועלים את האפשרות של התגברות על התחרות נרגזת שהיום מפרידה בה, מלהתקומם נגד הדספוטיזם של צריכים מדיומים שנוצרו על ידי השפע קפיטליסטי, מלברוח מהטמטום שנוצר על ידי הארגון הבורגנית של הרווחה ושעשועים, כמו גם של "תרבות", על מנת להפוך למפלגה מהפכנית; ומקום שנית בלהודות, באופן משתמע או באופן מפורש, כי ההתקדמות בייצור כלי נשק הפכה למונופול בלתי ניתן להריסה לנצח, החזקה הנורמליות של פוטנציאל צבאית של חברה על ידי המעמד השליט. כל העמדות הללו שקולים להכנעה של כל תקווה המהפכנית נגד האומניפוטנטיות כעובדה, למרות שעבורנו מבחינה היסטורית רק זמנית, של הקפיטל. אנו מוצאים אותם מחדש בכל תקופה ראקציונרית פוליטית וחברתית (כבוד כי אמונת תפל בכוח הצבאי של האויב, שכבר התנגד אנגלס בזמנים של רובים ואקדחים "קונבנציונליים", בוז או אדישות ל"אטימות", "בורות", "חוסר אידיאליזם" של הפועלים, אשר התנגדו בעבר על ידי לנין וכל הפעילים מהפכנים); אבל כל תקופה מסופק עם הסיבות משוכנעות ועצמיים כדאי להאמין (פצצה אטומית ומימן, או כמו הספקולציות מרקוזיינים ודמים: הכוח בלתי התנגדות המשחית של "החברת הצרכנית!"). אלמנט מרכזית בכל ההפחדה האינטלקטואלית הזה הם המאוד חזקים אמצעים התקשורת שחוזרים פעם אחר פעם או מציעים בעקשנות שהיחיד האפשרי ופחות רעה הוא ההווה, ללא יכולת לשלול מצדנו התוצאות, שהפכו ליפול הלוחמניות הפועלים לשפל ההיסטורית.

גם בזה, העמדות מרקסיסטים ממשיכים להיות אלה מתמיד: הקפיטליזם מפריד אבל באותו זמן מרכזת ומארגן הפרולטריון, בסוף ההתאחדות מתגבר על ההפרדת. הקפיטליזם משחית ומחליש אבל, בלי לרצות, מחנך באופן מהפכנית את הפרולטריון, ובסוף את החינוך מקדם על השחיתות. למעשה, כל את המוצרים המתוחכמים של "תעשיות פנאי" הם אימפוטנטים בלחסל את התסיסה הגוברת בחיים החברתית (עירונית וכפרית), כל כך אימפוטנטים כמו הכדורי הרגע מהרופאה מודרני בשביל להחזיר לבני אדם של החברת הקפיטליסטית, ההרמוניה ביחסים מפני עצמו ואחרים, ש"החיים המודרנית" – אפשר להגיד קפיטליסטית – הורס. למרות, הרבה יותר שבשחיתויות האלה, הכוח של הקפיטל נמצא, היום כמו אתמול, בדיכוי היצרן עם הזמן היום העבודה, השבוע, השנה והחיים של עבודה. אבל הקפיטליזם חייב, בכוח, להגביל באופן היסטרית את הזמן הזה. ועושה את זה באופן איטי, קמצנית, עם הרבה צעדים אחורה, אבל לא יכול להפסיק לעשות את זה, והתוצאות מזה, כשצפו כבר מרקס ואנגלס, תהיו בלתי נמנע מהפכנים, עם חושבים בצד אחר שהקפיטליזם מחויב לחנך (ואותו רגע שמנסה לטמטם. למה לא?) לאלה שיגיעו להיות את "קוברים שלה". בגלל זה, גם בפרספקטיבה מפיצוץ עתידית קרוב מסוג של המשבר 1929, שיוביל לתנאים של פרולטריון על "עובד בורגנית" נוכחית, או גם בתקופה היסטורית ארוכה של הרחבה ו"שגשג", הדיאלקטיקה עצמה של החברה הנוכחית מגלה שצריך להיות פעיל באופן פתוח בתבוסתנות (כמו באמת הם, בצורות של כל אחד, המאויסטים, הגבריסטים, קסטריסטים, כו’) בשביל להגיע למסקנה שהחסר ארגון הנוכחית של הפרולטריון הרשעה היסטורית סופית, אימפוטנציה "סוציולוגית קבוע" כדי לשקם את המפלגה והאינטרנציונל של המעמד הפועלים, ולכן בצורך ששכבות חברתיות אחרות או קטגוריות סוציולוגיות (חקלאים, סטודנטים ואחרים) יתפסו את מקומו של הפרולטריון בחלק המתקדם של המהפכה חברתית.

בדיוק בגלל סיבה זה יותר אבסורדית להאמין ש, עם הכוח החברתי הגדול יותר שהתפתחותו של הקפיטליזם עצמו נותן למעמד השכירים, הוא הופך לאימפוטנטית כדאי לבצע את המשימה הראשונה של כל מהפכה חברתית היה לו בהיסטוריה: פירוקו של האויב המעמד וכיבוש הבעלות הטוטליטרית של הפוטנציאל הצבאית שלה.

 


חזור "הטוטליטריזם" המהפכנית

מבחינת פוליטית וחברתית, עם הניצחון סופית של הדמוקרטיזם מעל הדוקטרינה המהפכני של הפרולטריון בתנועה הישנה הקומוניסטית, הגיע להציג את המטרה "התנגדות לטוטליטריזם" כמטרה של הפרולטריון ושל כל השכבות חברתיות מדוכאים על ידי ההון.

בעת לתת את הוראה זו, שביטוי היסטורית הראשון הוא האנטי פשיזם מלפני המלחמה העולם השנייה ומהלך המלחמה, לא חסכו מאמצים אף אחד מהמפלגות המקושרים למוסקבה (קצת משנה עם מנותקים מהשליטה שלו, כמו הסינית), בהובלת השלילה של המפלגת האחת, צורה ללא ספק קומוניסטית ולניניסטית מתמיד, צורך הכרחי להנהגה המהפכה והדיקטטורה הפרולטריון. במבדיל "דמוקרטיות פופולריים" של הנקרא "עולם סוציאליסטית", הכוח היה בידו של "חזיתות" פופולריים ולאומיות, או של מפלגות או "ליגות" שבאופן מפורש מהצגים בלוקים של יותר מעמדות, המפלגות ה"קומוניסטיות", בעולם הבורגנית, עשו דחייה חגיגית של הדוקטרינה של אלימות המהפכנית של מעמד כדרך היחיד לשלטון, ושל הדיקטטורה על ידי המעמד דרך המפלגה הקומוניסטית כדרך יחיד לשמור אליו, הבטיחו ליוקרתיים שותפים, סוציאל דמוקרטים, דתיים ואחרים, "סוציאליזם" מנוהל באופן שותף עם מפלגות אחרות שמהצגים "העם". מקובל בברכה חיובית על ידי כל האויבים של המהפכה הפרולטרית, "שבקומוניזם" הסטליניסטי נדחות כל משמזכיר לאוקטובר אדום, את הנטייה הזו לא היה רק תבוסתנית אלא גם אשליה. הפרולטריון, בזמן שלא טוען לעצמו שום חופש תחת משטר הדספוטית של ההון, ולכן, לא עושה דגל של הדמוקרטיה לא ’פורמלי’ ולא ’אמיתית’, טוען כחלק מהפרוגרמה שלה החיסול של כל החופשיות לקבוצות חברתיות עם קשר לקפיטל במסגרת של המשטר הדספוטית אשר, מיד אחרי הכיבוש השלטון, הוא יעשם על המעמד מנוצח. אם הבורגנות מסתתרת הדיקטטורה שלה מאחורי ההצגה דמוקרטי – שמצדה אין כבר בתחום הפוליטית שום מאבק המעמדות אלא האנטגוניזם לפרטים חופשיים ושווים שמדברים ביניהם, מאבק בין דעתנות יותר מאשר כוחות חברתיות ופיסיים המפרידות בין סתירות בלתי פתרונות – הקומוניסטים, משאז הזמנים של המניפסט ’אין להם מה להסתתר’ טוענים באופן פתוח שההישג מהפכנית של השלטון, הקדמה הכרחי בשינוי החברתית, הוא השליטה הטוטליטרית של המעמד לפני מדוכא, בשליטה מפלגתו, על המעמד לשעבר בשלטון.

הנגד הטוטליטריזם היא דרישה מהמעמדות האלה שזזים על אותו הבסיס החברתי שהמעמד הקפיטליסטית (בעלות פרטית על אמצעי ייצור ומוצרים), אבל שגם הם מדוכאים; היא האידאולוגיה – של כלל התנועות השונות של ’אינטלקטואלים’, ’סטודנטים ’, כו’ שהמיינסטרים סובל – של הבורגנות הצעירה והבורגנות בינוני העירוני והכפרי שנצמדה למיתוסים של ייצור קטן, ריבונותו של הפרט ו"הדמוקרטיה הישירה" שידוע שהם נידונים על ידי ההיסטוריה אבל בכל זאת מנסה להציל באופן נואש. לכן זה יחד בורגנית ואנטי-היסטורית משתי סיבות לכן אנטי-פרולטרית. החורבן של הבורגנות הצעירה תחת המכות של פטיש של ההון הגדול היא בלתי נמנעת באופן היסטורית, ובצורה חברתית הוא – באופן הקפיטליסטית, אכזרית ואיטי באותו זמן – צעד קדימה לקראת המהפכה הסוציאליסטית במידה שעושה מבצעית האמיתית והיחידה תרומה היסטורית של הקפיטליזם: הריכוז הייצור, סוציאליזציה של הפעילות יצרניות.

הפרולטריון, אשר בחזרה (גם אם היה אפשרי) לצורות פחות מרוכזות של ייצור אינו יכול שלא לראות את הרחקה של המטרתו, ייצור ואספקת של המוצרים באופן חברתיים, לא מכיר כמשימה שלו, לא ההגנה של הבורגנים הצעירים נגד הבורגנות גדולה (יחד אויבים לסוציאליזם), ולא השימוש בפוליטיקה מהפלורליזם פוליטית "ופוליסנטריזם" שאין לו שום סיבה להסכים איתם בבחינה פוליטית וכלכלית.

כפי שהיה, והוא סיסמא ריאקציונרית, "המאבק נגד המונופוליזם" בהגנה על ייצור קטן, גם היו והם ריאקציונרית כל התנועות האלה – או על ידי השתקפות של האידיאולוגיות זעירות בורגנית, או אי הבנה בתגובה לכיוון ניווניות של המהפכה הרוסית(פרוש לא כתוצאה מהמחסור בהרחבה הבינלאומית של המהפכה הפרולטרית והנטישה של האינטרנציונליזם קומוניסטי בסיבה הזו, אבל כהשפעה של ההקמה מההתחלה של דיקטטורה טוטליטרית, ולכן לא דמוקרטי) – רואים בתהליך המהפכני כמו השתלטות הדרגתי של איים "כוח" פריפריים, באמצעות ארגונים הפרולטרים במקומות עבודה שמהצגים את "דמוקרטיה ישירה" (כמו בתאוריה של גרמשי ואורדינוביסטים של הועדות המפעלים), שמתעלמים מהבעיה של כיבוש הכוח הפוליטית, חיסול של המדינה הקפיטליסטית, ולכן גם של המפלגה כגוף המרכזת את המעמד, או שהציגו כי "סוציאליזם" מושג מערכת על בסיס חברות על "ניהול עצמי", כל אחד עם התוכנית משלה דרך האנלוגיים ארגונים של "החלטת מלמטה", (תאוריה יוגוסלבית של ניהול עצמי), בכך הורסים בשורש האפשרות של "ייצור חברתי תחת תוכנית סוציאלית" שמרקס הצביע כי על "הכלכלה הפוליטית של מעמד הפועלים", וכי רק אפשר להשיג מעל האוטונומיה של התא היצרני מבסיס של הכלכלה הקפיטליסטית ו"השליטה העיוורת" של השוק בהם מוצאים את אלמנט החיבור היחיד.

לא לפני ולא אחרי השגת השלטון, לא בפוליטיקה ולא בכלכלה, הפרולטריון המהפכני עושה ולא יכול לעשות שום ויתור לאנטי-טוטליטריזם, שהוא גרסה אחרת של האנטי-אוטוריטריזם האידיאליסטית ואוטופית שמרקס ואנגלס גינו במאבק הארוך עם האנרכיסטים, ולנין במדינת והמהפכה הראה כמשולב ברפורמיזם הדמוקרטי ההדרגתי. ביחס ליצרנים קטנים, הפרולטריון הסוציאליסטית לא תשתמש באכזריות שהוכיח הקפיטליזם לאורך ההיסטוריה שלה; אבל ביחס לייצור הקטן והשקופיות הפוליטיות, אידיאולוגיות והדתיות שלהם, פעולתה תהיה בצורה יוצאת דופן יותר מכריע, מהיר ובסופו, טוטליטרית. הדיקטטורה הפרולטרית תחסוך לאנושות כולה הכמות האינסופית של אלימות וסבל אשר תחת הקפיטליזם היא הלחם היומי, אבל יכולה לעשות זאת רק ברגע שלא יהסס להשתמש בכוח, הפחדה, במידת הצורך הדיכוי ביותר נגד כל קבוצה חברתית, גדולה או קטנה, המעכבת את הגשמת משימת ההיסטורית.

לסיכום, מי שמקשר את הרעיון של סוציאליזם בצורה כלשהי של ליברליזם, דמוקרטיזם, ניהול עסקי, המקומיות, מפלגתיות, או גרוע יותר, אנטי-מפלגה, כמו עשו מצורות שונות התנועות "אנטי-רוסים" שפותחו בתוך תנועת הפועלים, כתוצאה מהנגד-מהפכה הסטליניסטית המעוות, יוצאה מכל דרך ההיסטורית, יוצא חוץ מהדרך שמוביל לשיקום המפלגה והאינטרנציונל הקומוניסטית טוטליטרית.

 


חזור על אינטרנציונליזם

מאז 1848, לכן מהופעתה לא במקרה של, ללא מפרטים לאומים, המניפסט הקומוניסטי, הקומוניזם והמאבק לשינוי המהפכני של החברה הם מעצם הגדרת בינלאומית ואינטרנציונליסטית: "לפועלים אין לאום", "הפועלה משתופת, לפחות במדינות מתקדמות, היא אחד התנאים הראשונים לשחרור הפרולטריון".

בביצוע של התאגדות בשנת 1864, האיגוד הבינלאומית של העובדים טען בכללים ראשים, העובדה ש"כל המאמצים כדי להשיג את המטרה הגדולה של שחרור הכלכלי של המעמד הפועלים לא הצליחו עד כה, בגלל חוסר סולידריות בין קטגוריות רבות של העובדים בכל מדינה והחוסר של אחדות אחווה בין המעמד הפועלים במדינות שונות", וצעק עם כל כוחו: "ששחרורם של העובדים הוא לא בעיה מקומית או לאומית, אלה בעיה חברתית שכולל את כל המדינות שקיים החברה המודרנית, שפתרונו תלוי רק בין השיתוף הפועלה מעשית ותאורתי של המדינות מתקדמות". בשנת 1920 האינטרנציונל הקומוניסטית, נוסדה על ידי המאבק ארוך של השמאל אינטרנציונליסטית העולמית להפוך את המלחמה האימפריאליסטית למלחמת אזרחיים, ברפובליקה דמוקרטית ביותר כמו גם ביותר אוטוקרטית של האימפריות או מונרכיות חוקיות ופרלמנטריות יותר,לקח לעצמה הכללים של האינטרנציונל הראשונה והכריז ש"האינטרנציונל הפועלים החדש הוא הוקם כמטרתו הארגון של פעולות שיתופיות של הפרולטרים של מדינות שונות, שיש להם מטרה אחד ויחידה ההשמדה הקפיטליזם, ההקמה של הדיקטטורה של פרולטריון והרפובליקה בינלאומית של סובייטים לחיסול טוטלית של המעמדות והישג הסוציאליזם, כשלב ראשון של החברת הקומוניסטית", והוסיפה ש"המנגנון ארגוני של האינטרנציונל הקומוניסטי מחייב להבטיח לפועלים של כל מדינה האפשרות לקבל בכל רגע הסיוע האפשרית ביותר של הפרולטריון מאורגנות של המדינות אחרות".

הקו של המסורת גדולה זו נשבר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מצד אחד על ידי התאוריה והפרקטיקה של "סוציאליזם במדינת אחת", ומצד שני, ההחלפה המאבק על דיקטטורה של הפרולטריון במאבק על דמוקרטיה נגד פשיזם. ההוראה הראשונה ניתקה את גורלה של המהפכה הפרולטרית המנצחת ברוסיה מהתנועה המהפכנית בעולם, אשר הגביל בתנאים ההתפתחות המהפכה עולמית לאינטרסים מדיניים המשתנים ושל מעצמה של המדינה סובייטית. ההוראה שנייה, בגלל הפרדה העולם בין מדינות פאשיסטיים ודמוקרטיים, להוראות לפרולטרים ממוסגרים במשטרים טוטליטריים להילחם נגד השלטונות, לא לכיבוש המהפכנית של השלטון, אלא כדאי השיקום של המוסדות הדמוקרטיים ופרלמנטריים, ולפרולטרים ממוסגרים במשטרים דמוקרטיים להגן שלטונותיהם, ובמידה הצורך, להכריז במלחמה נגד האחים מהצד שני של הגבול, בצורה הזאת קשר ככה הגורל של המעמד הפועלים על הגורל של ה"מולדות" והמוסדות בורגנים.

הפירוק האינטרנציונל הקומוניסטית בעת המלחמה העולם השנייה היה התוצאה הגיוני מהשינוי כזה בדוקטרינה, אסטרטגיה וטקטיקה. מההשמדה האימפריאליסטית ההמונית יצאו במערב אירופה מדינות שנקראו לעצמן סוציאליסטים, אבל שהכריזו ושמרו בכל כחוותיו "הריבונות לאומית", שנקראו לעצמם אחים, תחת שמירה קפדנית על הגבולות, חלק מ"עולם סוציאליסטי" מפרידות בהבדלים כלכלים אדוקים, שכאשר הגיעו למתח גבוה, לא הזיזו להשתמש בכוח הצבאי (הונגריה או צקוסלובקיה), או כאשר שהכוח הצבאית לא התאפשר, הביאו לניתוק ביחסים כדוגמה סין או יוגוסלביה. באותו עת המפלגות שעדיין לא הגיעו "לשלטון" הוכרזו כל אחד הבעלות של "דרך לאומית לסוציאליזם"(סהכ"ל היו לכולם הדרך לבטל המהפכה והדיקטטורה פרולטרית והצטרפות טוטלית לאידאולוגיה דמוקרטית, פרלמנטרית ורפורמיסטית), והציגו כי, גאווה ההגנה על אוטונומיה לכל המפלגות "אחות" האחרות, ההמשכיות הטהורה לכל ההיסטוריה פטריוטית ופוליטית של המעמד הבורגני הלאומית, מוכנים להרים -כפי שאמר סטלין- הדגל שהבורגנות הוריד מהידיים.

במצב כזה, שלא לדבר על הרגע הנוכחי, האינטרנציונליזם הופחת למילה עוד יותר ריקה ורטורית ש"אחווה בינלאומית של עמים" שמרקס בביקורת לתוכנית של גותה באלימות נזפה לפנים של מפלגת הפועלים הגרמנית כ "הושאל מהליגה הבורגנית לשלום ולחופש". שום סולידריות הבינלאומית אפשרית – ושום סולידריות בינלאומית יעילה למעשה היה מעולם, גם בתקופות של מתח חברתי גבוה (שביתות כורים בלגיה ונמל באנגליה, מרד הפרולטרים שחורים בתעשיית הרכב האמריקנית, שביתה כללית צרפתי בשנת 1968, וכו ’) – מהרגע שהכריז שכל הפרולטריון ומפלגה "קומוניסטיים" במדינות שונות צריכים לפתור והם היחידים "מוסמכים כדי לפתור" הבעיות מיוחדות שלהם, וכל אחד מהם הוקם בפינה "פרטית", כמגן של מוסדות ומסורות פטריוטיים, של הכלכלה הלאומי, ואפילו "גבולות" הקדושים. לשם מה, מצד שני, האינטרנציונליזם, לא של מילים, אלא "מעשים" (לנין), אם ההודעה של "המפלגות החדשות" לעולם הייתה של דו קיום בשלום והמאבק לחיקוי בקרב בין הקפיטליזם ו"סוציאליזם"?

התנועה הפרולטרית תתחדש עם מלוא התכונות ההיסטוריות שלה, בתנאי שמכירה שבכל מדינה הדרך היא יחידה לשחרורה, ולכן יחיד צריך להיות את מפלגתו, בדוקטרינה, העקרונות, הפרוגרמה, כללים פועלה, ולא קבוצת היברידית של פרוגרמות סותרות, "אלא התקדמות בטוחה וארגוני של כל הדחפים פרטים מנועים על ידי האינטרסים של קבוצות של פרולטרים, מופרדות בין קטגוריות תעסוקתיות ועל ידי שייכות למדינות שונות, בכוח סינטטי יחיד שפועלת למהפכה עולמית" (פלטפורמה פוליטי של המפלגה, 1945).


* * *

התפטרותו של התנועה הקומוניסטית על המשימות מהפכניות הבינלאומיות, מופיעה עם קשיחות דומה במלאה ומבישה עזיבה שלֹ העמדת קלאסית של המרקסיזם, מול המאבקים הקושרים של עמים קולוניאליים בניגוד לדיכוי האימפריאליסטית, מאבקים שהופיעו אספקטים של אלימות קיצונית לאחר המלחמה השנייה, ברגע שהפרולטריון קושר לרכב שלֹ ’השיקום’ בורגנית. ממול המאבקים מזוינים של העמים הקולונילים שכבר לאחר המלחמה הראשונה הופרעו לאימפריאליזם, ב1920 בקונגרס השני של האינטרנציונל הקומוניסטית ובקונגרס הראשון של העמים המזרח התווה את הפרספקטיבה הגדולה של אסטרטגיה גלובלית יחידה כדי לקשור התבוסתנות של התקוממות חברתית במטרופולים האימפריאליסטית עם מרד לאומי בקולוניות. מרד זה, בראשותו פוליטית של בורגנות קולוניאלית צעירות, אף דבק במשימה אחדות ועצמאות לאומיות, לעומת זאת, בסיטואציה פוליטי שניתן בסדר היום בכל העולם הדיקטטורה של פרולטריון’ (לנין)’ בצד אחד ההתערבות פעילי במאבק של הצעירות מפלגות קומוניסטיות, פוליטית וארגונית באופן עצמאי, בראשו של המונים גדולים של פרולטרים וחקלאים, בצד אחר, ההתקפה הפרולטריון העירוני נגד הערים של הקולוניאליזם, היו יכולים להפך את המפלגות לאומניות מהפכניות, ולהפך מהפכות בורגניות בפרולטריות, על פי התוכנית של המהפכה מתמשכת שתוארה על ידי מרקס ומיושם על ידי הבולשביקים ברוסיה פיאודלית למחצה -1917. אבן הפינה של אסטרטגיה זו הייתה, ולא יכולה להיות אחר, שהפרולטריון המהפכנית מהמדינות ’יותר מתקדמות’, לכן מתקדמים באופן כלכלית, כי הניצחון שלהם ורק הניצחון שלהם מאפשר למדינות פחות מתקדמות של העולם הקולוניאלי לעבור את הפיגור היסטורית מהאיחור: בעל במערב של השלטון ואמצעים ייצור הפרולטריון הערוני היה עשוי להיות שותף להם הכלכלות של האקס-קולוניות על ידי ’תוכנית כלכלי עולמי’ שלא היה חייב מדיכוי או כיבוש, שום השמדה או ניצול; העמים קולוניאליים, תודה ’שעבוד של האינטרסים מיידים של המדינות איפה הושג המהפכה לאינטרסים הכלליים של המהפכה בכל רחבי העולם ", הם יצטרפו לסוציאליזם בלי לעבור את זוועות של השלב הקפיטליסטית, יותר פראי כאשר יותר מוגבל בזמן לשרוף שלבים כדי להגיע לרמה של המדינות המפותחות ביותר.

מכל המבנה האדיר הזה, החל משנת 1926 1927 כאשר החליטו הגורלות של המהפכה הסינית, האופורטוניזם לא השאיר דבר אחד בעמידה. בקולוניות המפלגות המזויפות הקומוניסטים, בעיקר אחרי המלחמה העולם שנייה, רחוק "לעמוד בראשו של ההמונים מנוצלים’’ כדאי להאיץ את ההפרדה מהחזית של כמה מעמדות מאחדות תחת הדגל של העצמאות לאומית, עמדו מאחורי הבורגנות המקומית ואפילו מאחורי מעמדות וארגונים פאודליים ’נגד האימפריאליזם’’, או, כאשר הישגו השלטון, הציגו פרוגרמות פוליטיות של הדמוקרטיה חוקתית, פרלמנטרית ופלורליסטית, ’שכחו’ מלשים כנושאה הראשי העניין הבעלות’, ולהמשיך לפחות להחרמה ללא פיצוי של האדמות עצומות של בעלי קרקע (צמודות באופן חיונית לבורגנות המסחרית ותעשייתית, ודרכם, עם אותו האימפריאליזם), אף פעם לא שם את הפרולטריון המקומית הצעיר אבל מנוסה מרוכז מאוד בחוד החנית של המוני האיכרים וחצי הפרולטרית, שחיו במשך מאות שנים בעוני מחפיר, כדי לנער מעליהם יחד את העול של הון. במדינות האימפריאליסטיות, בצד אחר, ויתרו על העקרונות המהפכה האלימה והדיקטטורה של הפרולטריון, נפלו כך אף יותר נמוך מהרפורמיסטים של האינטרנציונל השני, שהגבילו את עצמם, בצרפת במחצית השנייה של מלחמת עצמאות אלג’יריה וארצות הברית בתקופת מלחמת וייטנאם, לפועל למען "שלום" ו"משא ומתן" ולשאול את הממשלות כי "הכרה רשמית ופורמאלית של שוויון ועצמאות" של מדינות צעירות, שהאינטרנציונל השלישי היה מגדיר כאש חתומה כסיסמא צבועה של "דמוקרטים בורגנים שמתחזים לסוציאליסטים".

התוצאה של ערפול המוחלט של הפרספקטיבה המרקסיסטית של מהפכה הכפולה הייתה, שהפוטנציאל העצום נעולים במהלכים מצוינים ולעתים עקובים מדם, שמשקל כבד כזה היה תמיד ורק על ידי מיליון פרולטרים ואיכרים עניים, התבזבזו: במדינות עצמאיות באופן רשמי, היום נמצאים בשלטון בורגנות חמדנים, מושחתות ועקוב מדם מוכנות יותר לצד עם "האויב" מאתמול, האימפריאליזם, במידה שמודעים יותר מהאיום שמגיע מההמונים מנוצלים של עיר ובכפר; עוד ההון ללא פגע במטרופולין, נכנס מחדש לאדמות שנכפו החוצה בצורה מחפירה באמצעות הלוואות סיוע ’והסחר של חומרי גלם ומוצרים מוגמרים. באותו הזמן, השיתוק של התנועה המהפכנית הפרולטרית והקומוניסטית בערים של האימפריאליזם, נתנה סוג של צדקה היסטורית לתאוריות מנוונות המאואיסטים, של קסטרו ושלֹ צ’ה גווארה, שמצביעים ברפאים מהפכות איכרים, פופולריים או ליברטיניים, כהדרך היחידה להוצאה של הבוקס חוקתית ופציפיסטית. בנקודה ההזוי הגיע והיה חייב להגיע העזיבה של הדרך אינטרנציונליסטית.

אבל כפי המפלגות שטענו להיות בצד מוסקבה או בייג’ינג התכחשו כבר בתקופה הסטליניסטית, האינטרנציונליזם חייב בגורלו להופיעה שוב, כי נמצאה בעובדה שלֹ כלכלה ומערכת סחר יותר ויותר עולמים, מצורה ש, הסוף של החובות לאומיות שהתחזק בקולוניות החזית המאוחדת של כל המעמדות, התיעוש בצעדות גדולות, והשינוי המהיר של המבנים הפוליטיים והחברתיים שלה, אינו יכול שלא להחזיר בכל מקום את סדר היום הנושא של מלחמת מעמדות ודיקטטורה של הפרולטריון, ונותן היום למפלגת הקומוניסטית האינטרנציונל המשימה לעזור למעמד הפרולטרית מקומית הצעירה מי מה שנקראה עולם שלישית להיפרד בהחלט בגורלו מהשכבות חברתיות בשלטון, ולקחת העמדה שכבש עם מאמצים גדולים בצבא העולמית של המהפכה קומוניסטי.

 


חזור לפרוגרמה קומוניסטית

בצד פרוגרמתי, ההבנה שלנו של הסוציאליזם מבדילה מכל האחרים בעקר בטענות של הצורך במהפכה אלימה מקדימה, ההרס מוחלט של כל המוסדות של המדינה בורגנית, והקמה מנגנון חדש בכיוון נגדי על ידי מפלגה יחידה: שתכין, תאחד ותנהג לניצחון התקיפות הפרולטרים נגד המשטר הישן.

אבל, כך שדוחים את הרעיון של מעבר הדרגתי ושקט מקפיטליזם לסוציאליזם ללא מהפכה פוליטית, כלומר, ללא הרס של הדמוקרטיה, גם דוחים הרעיון אנרכיסטית אשר מגבילה את המשימות המהפכה להפחתה של השלטון המדינה הקיימת. למרקסיזם האורתודוקסי המהפכה פוליטית פותח תקופה חברתי חדשה שחשוב להגדיר מחדש את השלבים העיקריים.


1. שלב המעבר

מבחינה פוליטית, זה מאופיין על ידי הדיקטטורה של הפרולטריון; מבחינה כלכלית שורדים צורות ספציפיות קשורות לקפיטליזם: חלוקה מסחרית של המוצרים, למרות שהם מתעשייה גדולה; ובמגזרים מסוימים, במיוחד חקלאות, ייצור מסוג חלקתי באדמה.

צורות אלה ניתן להתגבר רק על ידי צעדים דספוטים של השלטון פרולטרית: עברה לשליטתו את כל המגזרים באופי כבר חברתי וקולקטיבית, (התעשייה גדולה, חוות גדולות, הסחר הגדול, תחבורה, וכו ’); ביצוע של מערכת מקיפה של חלוקה עצמאית מהסחר פרטי, אבל שעובד, לפחות בהתחלה, על פי קריטריונים מסחריים. בשלב הזה, למרות, המשימה של המאבק הצבאי גוברת על שלֹ הארגון הכלכלית וחברתית החדש, אלא אם כן, כנגד כל התחזית הרציונאלית, המעמד המדוכא פנים ומאוימת בחוץ מוותר על כל התנגדות מזוינת.

המשך השלב הזה תלוי, מצד אחד, מהמשמעות הקשיים שהמעמד הקפיטליסטית מצליח ליצור לפרולטריון מהפכנית, במצד שנית, היקף העבודה הארגון מחדש, שעומד ביחס הפוך לשלב שהגיע הכלכלה והחברה בכל מגזר ומכל מדינה, ולכן נראית יותר פשוטה במדינות מתקדמות.


2. שלב הסוציאליזם הנמוך (או שלב סוציאליסטי)

זה נובעת באופן דיאלקטי מהשלב הראשון. המאפיינים שלה הם: המדינה הפרולטרית בשליטה כל המוצרים הסחר, אם כי עדיין שורד מגזר של יצרנים קטנים; זו היא התנאי למעבר לחלוקת שאינו כספי, אבל שעדיין שומר אופייה של חילוף, בגלל שהחלוקת של מוצרים ליצרנים תלויים במתן עבודתם, בוצעה על ידי ’ שוברי עבודה’ שיחלקו. מערכת כזו שונה באופן מהותי מהשכר, שקושר את העובד בפונקציה הערך של הכוח העבודה שלו, שחופר פער גודלת בין חיים הפרטים ואפשרויות ועושר חברתיות: כי כאשר שום דבר לא עומד בין הצריכים וההישג שלהם, למעט החובה לעבוד עבור כל האנשים כשירים, כל התקדמות חברתי, שתחת המשטר הקפיטליסטית עומדת כי שלטון עוין למעמד היצרנים, הפרולטריון, הופך מיידית לאמצעי אמנציפציה לכל מין אנושי. איכשהו זה עדיין במידה מסוימת מצורות שירשו באופן ישיר מהחברה הבורגנית: ’אותה כמות של עבודה שנתנה העובד לחברה בצורה זו, הוא מקבל בחזרה בצורה אחרת. שולט כאן, באופן ברור, אותו העיקרון שמסדיר את חילופי סחורות, במידה זה שהוא חילופי שווים (...) לפיכך, הזכות ממשיך להיות כאן, בעיקרון, הזכות הבורגנית, למרות שהעיקרון והפועל הם כבר לא מושכים את השיערתם, בזמן שבמשטר החלופי של סחורות, חילוף השוות לא ניתן יותר כממוצע, ולא במקרים הפרטים. למרות ההתקדמות הזו, זכות שווה הזאת גורר עדיין בתוכה ההגבלה הבורגנית. הזכות של היצרנים היא פרופורציונלית לעבודה שהם ניתנו (מרקס: ביקורת על תכנית גותה). מעל לכל, העבודה ממשיכה להופיע כהגבלה חברתית, אם כי פחות ופחות מדכאת במידה שתנאים העבודה הכללים משתפרים.

בצד אחר, העובדה שהמדינה הפרולטרית שולט באמצעים העיקרים של הייצור מאפשרת (לאחר ההסרה דרקוני של כל ענפי משק חסרי ערך או אנטי-חברתיות, שהתחילה בשלב מעבר) פיתוח מואץ של מגזרים שהנחו בצד על ידי הקפיטליזם, שהם בעיקר הדיור והחקלאות: יותר מזה, מאפשר ארגון גיאוגרפי מחדש של מערכת היצרנית, שמקדם את הביטול של הניגוד בין העיר והכפר, והקמתה של יחידת ייצור אחת לפחות ברמה היבשתית. הארגון גיאוגרפי מחדש מאפשר השילוב של היצרנים הקטנים בייצור חברתית, בזכות ליתרונות שתעניק המדינה הפרולטרית במידה שתקבלו הצעד לצורות מתקדמות יותר ומרוכזים יותר של ייצור, ברגע שיש לו המונופול היעיל של ייצור תעשייתי.

בכל אופן, כל התקדמות שנעשתה בדרך זו מהווים הביטול של התנאים הכלליים, שמצד אחד, קושרים למין נשי את העבודות הבית אי יצרנית וקטנונית, ומצד שנית, מגביל לחלק גדול של יצרנים לפעילויות פיסיים באופן מבוהק, בצורה שעושים מהעבודה אינטלקטואלי פריווילגיה חברתית ומגביל הבעלות מכל הנכסים של הידע המדעית בידיים בודדות של מעמד אחד של החברה. בדרך זו, בנוסף לביטול מעמדות ביחסיו עם האמצעי הייצור, הביטול של הקצאה הקבועה של משימות חברתיות מסוימות לקבוצות אנושיות מסויימים.

 


3. שלב הסוציאליזם העליון (או שלב קומוניסטי)

במידה שהמדינה משלימה המשימות האלה, שעבורו הוא נולד ועוברת תפקידו ההיסטורית של מניעה ודיכוי של ניסיונות שיקום קפיטליסטית, המדינה נוטה להיעלם כי מדינה, זה אומר כי שליטה על בני אדם, בשביל להפוך למנגנון ניהולית פשוט של הדברים. ירידה זו קשורה להיעלמותה של המעמדות השונים בתוך החברה, ולכן מתבצע השינוי של האיכר (או האומן) פחות או יותר קטנים באדמה ביצרנים תעשייתיים אמיתיים.

זה מוביל לשלב של הקומוניזם עליון, מאופיין במרקס כדלקמן: "בשלב גבוה יותר של חברה קומוניסטית, כאשר נעלמה השליטה עבדותית של הפרטים לחלוקת העבודה, ועם זאת, הניגוד בין עבודה אינטלקטואלית ועבודה ידנית, כאשר העבודה היא לא רק אמצעי חיים, אבל הצורך הראשי בחיים; כאשר, עם פיתוחם של הפרט בכל ההיבטים, גם יגדיל את כוחות הייצור ויזרמו בכמויות המעיינות של עושר קולקטיבית, רק אז יכול להתגבר באופן סופי האופק הצר של הזכות הבורגנית, והחברה לחרוט על דגליו: מכל אחד לפי היכולות שלו; לכל אחד לפי צרכיו!".

התוצאה היסטורית הגדולה הזאת נמצאה מעל ההרס של הניגודים בין הבני אנוש, שתוצאותיו היו אי שקט, חסר ביטחון’כללי, פרטי וקיים ללא סוף’ (בבאוף), גורל של הבני אדם בחברה קפיטליסטית; היא התנאי לשליטה אמיתי מהחברה על הטבע, מה שאנגלס קרא "המעבר מממלכת הצורך לזה של החירות’, שבו הפיתוח הכוח אדם הופך להיות בפעם הראשונה מטרה אמיתי של הפעילות אנושיות.

אז זה גם הרגע, כאשר בפרקטיקה החברתית מופיעה הפתרון של כל הסתירות של חשיבה תיאורטית מסורתית "בין קיומו ומהותו, אובייקטיבציה וחיוב עצמי, חופש והצורך, פרט ומין" (מרקס), ומכאן שהקומוניזם מקבל הדירוג שנתנו המייסדים הסוציאליזם המדעית "החידה של ההיסטוריה הפתר סופית".

 

 

 

 


שיקום של המפלגה הקומוניסטית ברחבי העולם

 

השיקום באופן לאומית ובינלאומית של המפלגה פוליטית הפרולטרית שאוכל להבטיח המשיכות הפוליטיקה מהפכנית, לא אוכל להיות עובדה היסטורית בפועל, אם הכוחות המובילים של הפרולטריון מהמדינות יותר מתקדמות וגם אלה של פחות מפותחות אינו מכוונים מאחורי עמדות קרדינליות מוגדרות לפניי. הקומוניזם אורתודוקסי שונה מכל הזרמים פחות או יותר קולקטיביסטים קיצונים, מכחיש כי האבולוציה של חברה המודרני יגמר בסופו עם העתק מהתופעה היסטורית הזאת, לכן, שאותם חוקים שבשלב הנוכחי של השלטון קפיטליסטית, במהות פשיסטית, קובעים הסוף של המאבק הפוליטית בין מפלגות הבורגניות, כי המאבקים הנוכחים אלא רק אלקטורליים, גם יכולים להשאיר את הפרולטריון לא כשיר להפוך במפלגת מהפכנית. בניגוד לכך, אומר, שההעלמות הניגודים, בין אם פורמליים או לא, בין ימין לשמאל קלאסי, בין ליברליזם ואוטוריטריים, בין הפשיזם והדמוקרטיה, מספק את הבסיס היסטורית הטוב הביותר להתפתחות של מפלגה בהחלט קומוניסטית ומהפכנית. הביצוע של האפשרות קשורה, לא רק לפיצוץ בלתי נמנע של משבר פתוח בזמן פחות או יותר קצר ותחת כל צורה, אבל להחרמה אובייטיבית של הניגודים חברתיים באותם שלבים של התרחבות ושגשוג. כל מי שמתיר ספק מינימום על הנקודה הזו מטילה ספק, למעשה, בפרספקטיבות היסטוריות של המהפכה הקומוניסטית. פסימיזם כזו הסברו בפרופורציות של הנפילה שקבע הניוון האינטרנציונל השלישי, המלחמה האימפריאליסטית העולמית השנית וההתרחבות הגלובלית של הון עם ההתחזקות בעקבותיה. זה לא יותר שהשקפות של הניצחון הרגעית של הון לתוך החשיבה "הקברניהם". אבל רחוק מלהבטיח את נצחיותו של המשטר, הניצחון הזה באמת מכין, בעיכובה, הפיצוץ המהפכנית האלים ביותר בהיסטוריה.

* * *

התפתחות המפלגה לא יכול לציית לכללים פורמליים, כמו שרבות ההתנגדויות אנטי-סטליניסטיות טוענים תחת השם "צנטרליזם דמוקרטית", ושמבוסס בלטעון שהכיוון הנכון תלוי בחופש הביטוי של מחשבה ורצון של "הבסיס" הפרולטרית, כמו גם כבוד לכללים דמוקרטיים וקנונים אלקטורליים בבחירה אחראים ברמות שונות. למרות שאנחנו לא מכחישים כי הטרדה התנועות אופוזיציה ואי סדרים בצורה הנהגתים, שמשו למעשה כדאי לחסל, ברוסיה וכל העולם, המסורת הקומוניסטית המהפכנית, המפלגה שלנו מגדירה ותמיד הגדירה החיסול הזה, בעצם, כחיסול של פרוגרמה וטקטיקה אחד שהחזרה האפשרית לכללים ארגונים בריאים אוהבים לטרוצקיסטים, לא היו מונעים. באופן דומה, לעתיד, יותר שחוקים שהבטיחו את שימוש רחב וקבוע של המנגנון הרוב הדמוקרטית, אנחנו מסתמכים על הגדרה באופן חד משמעי וללא פרשות של המטרות ושיטות של מאבק מהפכני. המפלגה, או שתשיג לייצר את האיברים שלו באופן פנימית באמצעות הבחירה של אלא בבירור מסוגלים לבצע ללא ספק את "הקטכיזם", או צריך לשאלת עצם קיומה. במצב כזה, בחירה זו היא שיש לבצע, לא כל מודל של פעולה פנימית. כזו הוא המרכיב הסיסמה "צנטרליזם ארגונית" שהתנעתנו טען לראשונה והמפלגה היום טוען בניגוד ל"צנטרליזם דמוקרטי". צנטרליזם האורגנית מדגישה את האלמנט היחיד שבאמת חיונית, שהוא לא הרוב, אבל הפרוגרמה. לא הדעת הפרטית, אלא למסורת ההיסטורית ואידיאולוגית של התנועה. תפיסה זו מגדירה מבנה פנימי שלמסיתי של חירויות הפרט והקולקטיביות עשויים להופיע כדיקטטורה של ועדות או אפילו של יחידים, אך במהות ממלא את התנאי סינהקואנום להתמדתה של המפלגה כארגון מהפכני: הדיקטטורה של העקרונות. אם תנאי זה מתקיים, המשמעת של הבסיס להחלטות של המרכז מתקבלת עם חיכוך מינימאלי, ולהפך דיקטטורה אמיתית של יחידים חייבת כאשר הטקטיקה של המפלגה משחרר את עצמה מסמכותו של הפרוגרמה, מייצר מתחים וזעזועים שרק אפשר לצאת קדימה תחת הליכים משמעתיים, כפי שזה קרה באינטרנציונל עוד לפני נצחונו של סטאלין.

ההתפתחות היסטורית של המפלגה מעמדי מציג, בכל התקופה, "התנועה של האוונגארד הפרולטרית מהתחום התנועות הספונטניות נובעות מאינטרסים חלקיים וקבוצתיים, לפעולה פרולטרית כללית. תוצאה הזה מקבל גיבוי לא על ידי הכחשה של התנועות בסיסיות האלה, אלא בהפך, לפועלה אקטיבית במאבקים פיזיים של הפרולטריון על ידי הארגון המפלגתי, אם כי עדיין קטן ככל. העבודה של תעמולה אידיאולוגית ופוליטיים, שבאה באופן טבעי לשלב פנימי של בירור אידאולוגי, לא יכולה לפיכך להיות מופרדת מהתערבות בתנועות המחאה על התנאים החיים, אשר ללא לתת להם ערך של מטרה בפני עצמה ל"הישגים" בארגוני העובדים, משקפים דאגה כפולה: לעשות מהתנועות האלה אמצעים כדי לרכוש את הניסיון ותדרוך חיוני להכנה מהפכנית אמיתית, על ידי ביקורת חסרת רחמים של עמדות, הנחות ושיטות של איגודים ומפלגות אופורטוניסטיות השולטות בהם, ובשלב מתקדם יותר, לבצע איחוד ושיפור מהפכנית בניסיון האמיתי, בדחיפה להישג מלא ושלם.

אם נכון להיום, כל הבעיות הקשורות להתפתחות המפלגה, נמצאים במסגרת היסטורית של המשבר אידאולוגית ופרקטית ללא תקדים בתנועה הסוציאליסטית הבינלאומית, בכל זאת, הניסיון לשעבר מספיקים כדאי להקים את החוק הבא: השיקום של הכוח התקפית של המעמד הפועלים לא כול להיות לעולם התוצאה של סקירה, של עדכון של המרקסיזם, ופחות מאי פעם,"יצירה", מדוקטרינה חדשה, בהפך רק יכול להיות התוצאה של שיקום של הפרוגרמה המקורית שמול הסטיות של האינטרנציונל השנייה, היה מאובטח על ידי המפלגה הבולשביקית, ובפני האלו של השלישית, היו מאובטח על ידי השמאל המרקסיסטית האיטלקית בתנאים כללים גרועים בגדול. בכל מקום שהמאבקים לקראת הקומוניזם הולך להתחדש, ככל הזמן שיהיה חייב עד אז, התנועה הבינלאומית עתידית לא יכול להיות יותר שהנקודה הגעה ההיסטורית של המאבק שביצעה התנועה המדוברת, וכנראה אפשרי שאפילו יהיה תפקידה מכריע באופן פיזית. מסיבה זו בשלב הנוכחית של השיקום האינטרנציונל יכול לקחת רק צורה אחד: הצטרפות לפרוגרמה ופעולה של המפלגת הקומוניסטית הבינלאומית ויצירת קישורים ארגונים שעונים לצנטרליזם ארגונית פטורים מכל סוג של דמוקטיזם.


* * *

הקומוניזם היא דרישה עולמית, בהחלט, בחברה נוכחית. מוקדם או מאוחר, את ההמונים פרולטרים יחזרו לתקיפה המבצרים של הקפיטליזם בגל מהפכנית עצום. ההרס של המבצרים האלה והניצחון של הפרולטריון, ניתן לאמת רק אם המגמה לשיקום המפלגה מעמיקה ומרחיב בעלם כולו. קיומה של המפלגה העולמית של הפרולטריון: הנה המטרה של כל אלא שרוצים הניצחון של המהפכה הקומוניסטית, שכבר נלחמים נגדה הכוחות הקואליציה של האינטרנציונל בורגנית.